סקירות פסטיבל הקולנוע היפני: גבר, שוטרים לא בקצב ועוד

גבר

סרטו של קאי אישיקאווה הוא המורכב מבין סרטי הפסטיבל שיצא לי לצפות בהם עד כה, והמעמיק לחקור מביניהם. בעוד ש"100 פרחים" ביקש להיות מעין "שאטר איילנד" או "אינספשן", אך נעדר ההבנה והידע הדרושים, "גבר" הוא באמת מעין יצירה מבוכית ומסתורית, נוסח כריסטופר נולאן או דיוויד לינץ', למרות שיש בו חוסרים ועמימויות אלה ואחרים. כמו הסרטים הקודמים שהוקרנו בפסטיבל גם הוא עוסק באב נוטש, באם חד הורית, בקרע ביו ילד לבין הורה, וגם במום (כאן המום הוא מום פנימי מובהק ולא חיצוני), כדי לשקף לנו משהו משמעותי על אודות עצמנו. אולי הוא סרט מקומי מדי - הגיבור המרכזי, עורך דין, או למעשה בלש אלגנטי (איש יפה, מצפוני ומבחין) מתמודד עם היותו קוריאני בחברה היפנית, נושא שחוזר אף הוא בסרטי הפסטיבל, ואף כי גם כאן מדובר בעיקר בסמל, נדמה שצריך להכיר את יפן מקרוב להבנה שלמה של הסרט.

ולמרות זאת, בסרט המהפנט הזה נשארים מרותקים לאורך כל הצפייה והרבה אחריה, גם בגלל התנופה המרשימה שבה הוא עשוי והמתח שהוא בונה, וגם בגלל השאלות העמוקות שהוא פוער מתחת למעטפת הזהות של כמעט כל מי שיצפה בו, כנראה. הסרט מתחיל כמלודרמה סנטימנטלית שעוסקת בהיכרותם של גבר חרד ותם שמהגר לעיירה מרוחקת, לבין בעלת החנות הצעירה ממנה הוא רוכש חומרי ציור, אם שכולה וגרושה. זוהי הטעיה מכוונת; באמצעו של הסיפור מתרחשת 'התחלפות' מסתורית ומפתיעה, והסרט ישנה כמה פעמים את פורמולת מעשה הסיפר הקולנועי שלו, וגם את גיבוריו, מעשה נועז וחריג שעובד באופן חלק למדי, תוך שימור אלמנט ההפתעה ורושם של רצף ואחדותיות.

כמו כל סרט 'היצ'קוקי', גם היצירה הזאת שואלת שאלה על הפושע הפנימי והזר שמסתירים רובנו בתוך עצמנו, ועל היחס בין מי שאנחנו באמת לבין משחקי התפקידים שאנחנו משחקים - והבלבול בין השניים: בלבול שצומח מתוך מלכודות נפשיות ידועות. דמות הבלש, כמו בסרטים אחרים, תגיע דרך חקירת חילוף הזהויות הפלילי של בני זוג ואוהבים אחרים, לשורש שאלת ממשותה של זהותה שלה עצמה, ושאלת יכולתה האמיתית שלה לאהוב ולהיאהב.

אישיקאווה חושף ביעילות יחד עם הבלש שלו את אותם הלם וזעקה ראשוניים של ילד תם שקבורים בתוך המבוגר שהוא, הילד שגילה בשעתו את האמת על אודות חברת המבוגרים, והתחיל לסגל עצמו שלא מדעת לשקריה על ידי הנוירוזה של עצמי מזויף. למרות שראינו כבר סרטים רבים כל כך שעוסקים בנושא הזה, הסרט מצליח להיות כמעט חדש, ומקורי למדי. הוא מבקש לעצור את הסחף העכור של העמדת הפנים והקלון החברתי, כדי שנהיה, אישית וחברתית, מי שאנחנו באמת - כמו כל יצירה קולנועית ראויה לשמה. (מבקר: רפאל תמנה)

שוטרים לא בקצב

הקומדיה המוזיקלית החדשה של אייג'י יושידה מיועדת לבני נוער (לא הייתי לוקח ילדים לצפות בה כיוון שהיא מורכבת מעט רגשית וכיוון שהיא מכילה אלימות פיזית ברורה פה ושם), וככזו (אך רק ככזו) היא חביבה ואלגנטית. היא מגוללת את סיפורו של סטוקאס, בלש משטרה קשוח (בגילומו של הירושי אבה היפה והמרשים), שזה שלושים שנים מתמחה בלכידת מבצעי פשעי אלימות אך עדיין לובש מעטה מחוספס וממורמר של מי שהפנטזיה שלו, לפצות עצמו על היעדר קדום של הכרה רגשית וכבוד, לא מצליחה להגשים את עצמה ושולטת בו באופן כרוני.

בעולם שהשתנה, נעשה מקצועי יותר ונקי יותר ופחות נעתר לקודים של בלש הרחוב האלים והוותיק, לסטוקאסה, "הארי המזוהם" בגרסה מרוככת, אין מקום. אשתו עזבה אותו, בתו מודיעה לו שאינה רוצה יותר לדבר איתו לעולם בשל שכחנותו וגסות רוחו, ולאחר שהוא מפעיל לחץ רגשי ופיזי לא חוקי, על חשודים בעיניו האישיות ועל קולגות, הוא מועלה בדרגה מצד אחד, אך מועבר לתזמורת המשטרה לנגן בה בתופים, בהם התמחה עד גיל 12, מצד שני.

מהצד הוא ממשיך לעקוב אחרי הפרשה שבעטיה פרץ ממנו אותו זעם שגרם לסילוקו, ואינטואיציות בלש הרחוב שלו לא יכזיבו, למרות שהוא מודר מהמטה ומהמידע החסוי. הוא צריך ללמוד לשתף פעולה עם האחר, לנגן איתו ביחד ובהרמוניה, להקשיב גם לנשים, ולרופף את מעטה שריונו הרגשי. לאט לאט זה קורה, וזה מלווה בהרבה חן ומיומנות קולנועית בידורית, סנטימנטלית, שעשוי להיות בה שיעור פסיכולוגי ודרמטי מובהק עבור נערים בגיל חטיבת הביניים. מומלץ לגיל זה. (מבקר: רפאל תמנה)

תן לי לשמוע את צעדיך היחפים

במרכזו של סרטה של ריהו קודו עומדים שני צעירים שמקליטים מכתבים ממסע מדומיין על מנת לעודד את חברתם החולה, כשבדרך הם ילמדו דברים על הרגשות אחד של השני ושל עצמם. התסריט של הסרט מאוד פואטי, אם כי במערכה האחרונה של הסרט אפילו יתר על המיד, אולם יש בכך איזון להקדמה הארוכה שמגיעה בתחילתו. שתי הדמויות הראשיות, הן מבחינת בימוי והן מבחינת משחק, מצליחות ללכוד את הניואנסים שקודו כיוונה אליהם כשכתבה על רומן בוסרי גאה.

הסיפור מתקדם בצורה עדינה מאוד שנותנת לצופה מקום לחקור ולהעמיק במקביל לדמויות, במקום להכתיב את הכיוון ולהסביר כל שלב. יחד עם החקר שלנו, הדרמה הלהט"בית העדינה לא מפחדת לגעת בנושאים חברתיים חשובים שלא עוסקים בהם בדרך כלל, כמו המקום שיש להבעת רגש אצל הקהל הגברי ואיך אנחנו כחברה מקבלים את זה, ובעיקר על איך שימוש בשקרים כמנגנון התמודדות מונע מאנשים להתקדם בחיים. (מבקרת: ליטן לשינר)