ברגע שהבנו ששם הסרט מזוהה עם הפלישה הרוסית, שינינו אותו

סרט הפתיחה של פסטיבל קולנוע הינו אתגר לא פשוט למארגני הפסטיבל. בקאן כבר הוקרנו בעבר כמה בחירות תמוהות שאמורות היו לשמש מתאבן נאה לשאר הסרטים שיגיעו בהמשך, אך כשלו במלאכה. ביניהן סרטו המאכזב של הבמאי האיראני אסגאר פרהאדי "כולם יודעים" ב-2018 וקומדיית הזומבים המוזרה והסטלנית של ג'ים ג'רמוש "המתים אינם מתים" מ-2019. והנה, ב-2022 בוחרים מארגני פסטיבל קאן לפתוח שוב עם קומדיית זומבים נוטפת דם. הימור נועז או החלטה נבונה? לאחר הצפייה הסתבר שהפעם ההימור השתלם בסרט קצת טיפשי אך משעשע במיוחד.

עלילת הסרט, המהווה עיבוד מחודש לסרט יפני מצליח משנת 2017, עוקבת אחר צילומי סרט זומבים סוג ז' במפעל נטוש. טכנאי הסאונד עייפים, השחקנים חסרי מוטיבציה, ונדמה שרק לבמאי יש את האנרגיות הנדרשות כדי להפיח חיים ביצירה העגומה וחסרת התקציב הזו. לפתע, במהלך צילום מסובך במיוחד, נקטעים הצילומים על ידי מה שנראה כמו פלישה אמיתית של החיים-מתים. מול המצלמה הכל נראה פחות או יותר נורמלי. מאחוריה, הצוות מאלתר הכל. פגשתי בתחילת הפסטיבל את במאי סרט הפתיחה, הבמאי הצרפתי-יהודי מישל הזנוויציוס ("הארטיסט"), לשיחה על רימייקים, על זומבים ועל החיים בכלל.

האם הסרט הוא בעצם משל על החיים?

"בוודאי. זה הכל חוץ מרק סרט שמראה איך עושים סרטים. יש כאן פרויקט משותף ומטרה משותפת של קבוצה שצריכה להסתדר. על פניו יחסי הכוח בקבוצה מאוד ברורים. יש את הבמאי, את העוזרים שלו ואז יש את השחקנים. אלו יחסי כוח שתמצא בכל קבוצה ובסופו של דבר אם כולם לא ישתפו פעולה ויחשבו מחוץ לקבוצה, לא יהיה סרט. מכיוון שזו קומדיה הכל מאד מוקצן והסיטואציות הן חלקן מטורללות לגמרי, אבל מניסיון של שנים כבמאי אני זוכר סיטואציות לא פחות מלחיצות ומטורללות. גם ב'ארטיסט' שחשבתי הרבה פעמים שבחיים לא אצליח לסיים אותו. בסוף כולם שיתפו פעולה ונתנו את האקסטרה שלהם וזה הצליח".

ספר קצת על רומן דוריס, המגלם את הבמאי המתוסכל שעומד לאבד את שפיותו בסרט בערך כל חמש דקות.

"רומן הוא שחקן מצוין ומזמן רציתי לעבוד איתו. לא הכרתי אותו ופגשתי אותו בעבר פה ושם. ראיתי אותו מופיע בתיאטרון והוא פשוט נפלא. הוא יכול להיות הרואי וגם רשע. הדמות שלו בסרט היא של אדם שנותן לחיים להחליט בשבילו ובעצם הוא די מתוסכל. ואז במהלך ההפקה הוא מגלה שהוא יכול להיות גם אכפתי ולא רק מנוול והשינוי הזה הוא בעיני אחד הדברים היפים שקורים בסרט".

(רון פוגל והבמאי מישל הזנוויציוס בפסטיבל קאן) ניסית להיות נאמן למקור היפני שהוא בעצמו די קיצוני וכולל לא מעט בדיחות וגאגים ויזואליים שמערבים הפרשות גוף. לא חששת מתגובת הקהל הצרפתי והמערבי?

"ממש לא, אני מאד אוהב את המקור היפני ואת כל ההתנהלות שם על הסט לפני ומאחורי הקלעים, ממש כמו בשני החלקים בסרט שלי. הסרט הוא מוגזם בכוונה תחילה וכך מלכתחילה התייחסתי אליו. מעבר לכך הוספתי דברים שלי אישית קרו על הסטים שלי כמו מצלמה שנפלה באמצע צילומים. גם סצנת הסיום היא שונה והושפעה מציור מהמאה ה-19. זה רימייק לסרט יפני עם מגע צרפתי אבל בסופו של דבר קולנוע הוא קולנוע ושני הסרטים מדברים על אהבת הקולנוע, על הדבר הכמעט בלתי אפשרי הזה של לעשות סרט ולסיים אותו כשאתה שפוי ובמיוחד על כך שזו יצירה משותפת. אני הבמאי, אבל בלי הצוות שלי אני כלום".

אחד הדברים היפים בסרט היא מערכת היחסים בין הבמאי בסרט לבין בתו. תוכל להרחיב על כך?

"בסופו של דבר זה סרט על משפחה. כל אלו שבצוות הסרט נאלצים לאור האילוצים לתפקד כמשפחה ויש גם את משפחתו של הבמאי ובמיוחד את מערכת יחסיו עם בתו המתבגרת. אני נפעם מהיכולת של הדור הצעיר לתקשר בצורה שלדור שלי כמעט ולא מובנת - טיק טוק או סנ'אפצ'ט או כל צורת מסרים אחרת. הדור הצעיר עוסק המון בנושא האקלים ובנושאי המגדר. לכן בסופו של דבר המפתח להבנת הסרט וה'דאוס אקס מכינה' בו הוא מערכת היחסים ביו האב לבתו. ההרמוניה מושגת כשכל אחד מנסה להבין ולהיפתח לצד השני, ממש כמו בצוות על סט של סרט".

מה הרגשתך לגבי שינוי שמו של הסרט מ"Z" ל"קאט"? בשל העובדה שהאות זד זוהתה עם הפלישה הרוסית לאוקראינה?

"אני לגמרי מרגיש בנח עם שינוי השם. במקור האות בשבילנו הייתה על מנת לזהות את הסרט עם הנושא שלו – זומבים, וגם לזהות את הסרט עם מה שמכונה סרט Z - כלומר סרט באיכות מאד ירודה. אבל ברגע שהייתה הבנה שהאות מזוהה עם הפלישה הרוסית היה ברור לנו שנשנה את השם".

הקריירה של הזנוויציוס התחילה בשורת סרטים קצרים וסרטי טלוויזיה עד שב-1999 כשהיה בן 32 קיבל את הצ'אנס לסרט עלילתי ראשון באורך מלא "Mes amis" בכיכובו של איוואן אטאל. אולם היו אלה שתי הפרודיות הפרועות על סרטי ג'יימס בונד שכתב וביים בסדרת "סוכן 117" ("אבוד בריו" ו"קהיר: קן המרגלים") בכיכובו של ז'אן דוז'רדן שהפכו ללהיטים של ממש וסללו לו את הדרך ללהיט הגדול ביותר שלו עד כה "הארטיסט", גם הוא בכיכובו של דוז'רדן.

הקומדיה האילמת בשחור-לבן, שהיוותה מחווה לקולנוע האילם של סוף שנות ה-20 והתרחשה בהוליווד בתקופת המעבר מהקולנוע האילם לסרט המדבר, הפכה להצלחה יוצאת דופן עם זכייה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר (זכייה יחידה מסוגה לסרט צרפתי), ובארבעה פסלוני אוסקר נוספים בהם פרס הבמאי להזנוויציוס, שלושה פרסי גלובוס הזהב בהם לקומדיה הטובה ביותר, פרס הסזאר לסרט הצרפתי הטוב של השנה, פרס השחקן בפסטיבל קאן וגם הצלחה קופתית מרשימה עם הכנסות של 133 מיליון דולר ברחבי העולם.

האם הצלחת "הארטיסט" שינתה את הקריירה שלך?

"יכולתי אחרי 'הארטיסט' לביים באמריקה כל סרט שרציתי, אבל אני מעדיף לביים בצרפת. ברור שהפכתי למוכר יותר ויכולתי לקבל מימון בצורה קלה יותר. אני אישית חושב שלא השתניתי. נהייתי מפוכח יותר וראיתי איך הקולנוע עובד כביזנס ברמות הגבוהות ביותר, וזה לא תמיד מראה מלבב. יש לי תמיד איזה רצון להיות פחות בקונצנזוס ופחות רציני ממה שחושבים עליי והכי בטוח אני מרגיש כאן בצרפת".

תוכל לספר על הזיכרון הראשון שלך על סט? ומהו סרט עבורך?

"אני זוכר שכשהתחלתי בעשיית סרטים קצרים, הייתי מאוד צעיר. הגעתי לסט ממש בחרדת קודש ואז הכל השתבש (צוחק). אני לא זוכר איך צלחתי את הימים הראשונים שלי, אך לאט אט תפסתי את מקומי. בעיניי השאלה היא איך אתה מספר סיפור, סרט הוא סטורי-טלינג ויזואלי. בינינו, רוב הסיפורים כבר סופרו ואני תמיד מנסה לחשוב מה יכולה להיות הזווית הייחודית שלי. אני גם מאוד אוהב לחקור את אמנות הקולנוע כמו שעשיתי ב'הארטיסט' וגם ב'קאט'. זה מוסיף עוד זווית לסיפור כשאתה יכול להראות מה קורה בסט - מאחורי המצלמה ולפניה. אפשר לומר שאני מספר סיפור על איך מספרים את הסיפורים".