אהבה בחלל: סיפורי האהבה הגדולים מחוץ לכדור הארץ

מלחמת הכוכבים

האמא והאבא של כל האפוסים החלליים. לא סרט אחד אלא סדרה שלמה של סרטים פרי מוחו של ג'ורג' לוקאס שסופה לא נראה באופק. הרפתקאותיהם של לוק סקייווקר (מארק האמיל), חבריו ומשפחתו ביקום שסוע מלחמה ריגשו מיליוני צופים מסביב לעולם, וממשיכים לעשות זאת גם כיום.

רומנטיקה מעולם לא הייתה העיקר בסרטי "מלחמת הכוכבים", אך היה ממנה בשפע והיא העניקה לנו כמה מהזוגות הקולנועיים המפורסמים בכל הזמנים: הנסיכה ליאה (קארי פישר ז"ל) והאן סולו (הריסון פורד), הקיסרית פדמה (נטלי פורטמן) ואנקין סקייווקר (היידן כריסטיאנסן) ובמידה מסוימת גם לוק וליאה. האחרון אולי נשמע מגעיל אבל קחו בחשבון שהסרט הראשון בסדרה יצא בשנת 1977. עובדת היותם לוק וליאה תאומים נחשפה רק בסרט השלישי בשנת 1983, כך שבמשך שש שנים למעריצים היו תיאוריות משלהם.

כידוע, החיים בלתי צפויים, בעיקר כשאימפריה מרושעת מנסה להשתלט על היקום. גם עבור הזוגות שלנו הדברים לא תמיד מסתדרים ולרוב מסתיימים בטרגדיה. כך היה עבור פדמה ואנקין (לא מפתיע בהתחשב במה שנהיה ממנו) ובסרט האחרון בסדרה "הכוח מתעורר" גילינו שגם ליאה והאן המיתולוגיים לא החזיקו מעמד. עצוב, אבל מוכיח את האימרה שאין אהבות שמחות. יחד עם זאת המסע אל עבר הסוף מעולם לא היה מרתק כל כך.

וול-E

בפגישת סיעור מוחות במהלך ארוחת צהריים של כמה מכותבי פיקסאר בשנת 1994 עלו מספר רעיונות, חלקם הפכו בסופו של דבר ל"מוצאים את נמו" ו"מפלצות בע"מ", אך היה זה רעיון אחר ששבה את דמיונו של האנימטור והבמאי אנדרו סטנטון. הרובוט האחרון על פני כדור הארץ שנותר מאחור וממשיך למלא את עבודתו במסירות. סטנטון העיד מאוחר יותר: "זו הייתה הדמות העצובה ביותר שאי פעם שמעתי עליה ופשוט אהבתי את זה". התוצאה הייתה "וול-E" משנת 2008, אחד הסרטים המתוקים, נוגעים ללב ואמיצים שפיקסאר יצרה.

וול-E הרובוט נותר לבדו לנקות את כדור הארץ הנטוש כשלפתע מופיעה איב, רובוטית חדישה וחדורת מטרה עם יד קלה על ההדק. בשביל וול-E הבודד והרומנטיקן זו אהבה ממבט ראשון ועם מעט מאמץ הוא מצליח לזכות באמונה של האורחת או לפחות מונע ממנה לפוצץ כל דבר בסביבה. אבל לאיב יש משימה, וכשהיא מוצאת את מבוקשה עוזבת היפהפייה הרובוטית בספינת חלל עם גיבורנו שבור הלב בעקבותיה.

וול-E היה להיט גדול וזכה בפרסים רבים, כולל פרס האוסקר לסרט האנימציה, וזאת חרף העובדה שהוא כולל מעט מאוד דיאלוג. למעשה חציו הראשון, שגם נחשב למוצלח יותר, כמעט אילם. אבל זה לא משנה. העיניים הגדולות ומלאות ההבעה של הרובוט ושפת הגוף העשירה של זוג הרובוטים אומרת את כל מה שצריך. חוץ מזה, במרחבים העצומים והשקטים של החלל אין צורך במילים כדי לומר "אני אוהב אותך".

האלמנט החמישי

אני לא בטוחה אם אי פעם פגשתי מישהו שלא ראה את סרטו של לוק בסון משנת 1997. אך למקרה שאתם עדיין לוטים באפילה הנה תקציר: במאה ה-23 עומד המין האנושי בפני השמדה מידי ישות רבת עוצמה. התקווה היחידה היא נשק עתיק הדורש 4 אבנים המייצגות את ארבעת היסודות בטבע ואלמנט חמישי מסתורי. מי שמחזיקה במפתח להצלה היא חייזרית יפה בשם לילו (מילה ג'ובוביץ'), שבמהלך מנוסה מהרשויות נוחתת בטעות בתוך המונית של קורבין דאלאס (ברוס וויליס) הנשבה בקסמיה. מכאן מתחיל מרוץ נגד הזמן להשבת האבנים בין גיבורנו למר זורג (גארי אולדמן) הערמומי העובד עבור אויב האנושות.

הבמאי הצרפתי החל לכתוב את התסריט ל"אלמנט החמישי" כבר בגיל 16. הוא היה בן 38 כשיצא לאקרנים, כך שהסיפור התבשל במשך לא מעט זמן. בכל זאת, צפייה ב"אלמנט החמישי" איננה בדיוק חוויה אינטלקטואלית. זה פשוט סרט כיפי עם תפאורה ססגונית, עיצוב דמויות מקורי ומלתחה מאת ז'אן פול גוטייה ולא פחות מכך מדובר באחד מהחזונות העתידיים המרהיבים שנראו על המסך. הוסיפו הרבה אקשן, הופעות לעיתים מוגזמות (עיינו ערך כריס טאקר) וגישה שלא לוקחת את עצמה ברצינות יתרה ומתקבל סרט שניתן לצפות בו שוב ושוב.

הרומן המלבלב בין לילו לקורבין מגיע לשיאו כשהאחרונה נדרשת להפעיל את הנשק כדי להציל את הכוכב. שאלתה "למה להציל את החיים כשרואים מה אתם עושים איתם?" היא לא אחת שקל לענות עליה, אך לקורבין יש תשובה: יש דברים ששווה להציל - כמו אהבה. קלישאה אבל נכונה.

קולו של כוכב

נכון, קצת לא הוגן לשים סרט קצר של במאי בתחילת דרכו באותה רשימה עם שוברי קופות עתירי תקציב. מדובר בסרטו של מאקוטו שינקאי משנת 2002, (שמו באנגלית "Voices of a Distant Star") והוא רק בן 25 דקות! מאז הספיק שינקאי לביים מספר סרטים כולל "שמך" המוערך, והוא נחשב בעיני רבים ליורשו הטבעי של במאי האנימציה הדגול הייאו מיאזקי. "קולו של כוכב" נותר אחד מסרטיו הבולטים.

בעתיד הלא רחוק שרד כדור הארץ מתקפה של חייזרים. כתגובה החליט האו"ם להקים צבא על מנת לרדוף אחר האויב במעמקי החלל. בינתיים ביפן עומדים זוג חברים, מיקאקו ונובורו, בפני חיים חדשים בתיכון או לפחות כך נדמה בהתחלה. הבעיה- מיקאקו נבחרה להיות סוכנת מיוחדת בצבא האו"ם ולהטיס רובוט קרב ענקי בחלל, נובורו נשאר בכדור הארץ. אבל הם מחליטים להישאר בקשר ויהי מה, איך? הודעות טקסט (הקליטה הסלולרית בעתיד מדהימה). הם מגלים במהרה שהחלל הוא מקום גדול וככל שמיקאקו מתרחקת, להודעות שלה לוקח יותר ויותר זמן להגיע ליעדן, בתחילה מספר חודשים ואחר כך שנים. כך בזמן שנובורו נותר לחכות להודעה הבאה מיקאקו השרויה בקרבות רק רוצה לראות אותו שוב ולומר לו שהיא אוהבת אותו.

עיצוב הדמויות של שינקאי פשוט למדי והאנימציה הממוחשבת של הרובוטים הרבה פחות מרשימה כיום משהייתה פעם. בכל זאת, סיפור האהבה נוגע ללב והקונספט ייחודי בהחלט הופכים את "קולו של כוכב" לשווה כל דקה.

אווטאר

מבקר הקולנוע רוג'ר איברט כתב על צפייה בסרטו ג'יימס קמרון משנת 2009 "הרגשתי כמעט אותו הדבר כשראיתי את 'מלחמת הכוכבים' בשנת 1977". זה לא מפתיע, "אווטאר" הוא אחד הסרטים המרהיבים שנראו אי פעם על המסך וגם אחד הזכורים ביותר. קמרון הציג בעבר את להיטו הקולנועי "טיטאניק" כרומיאו ויוליה על סיפון הספינה האגדית. במקרה של "אווטאר" רומיאו ויוליה עברו לכוכב אחר והפעם הם לא ממעמדות שונים, אלא מינים שונים לחלוטין.

במאה ה-22 בני האדם כילו את משאבי כדור הארץ ויצאו לחפש את מזלם בחלל ומצאו את כוכב פנדורה. לשם נקרא ג'ק סולי (סם וורטינגטון), חייל לשעבר שאיבד את השימוש ברגליו, על מנת להפעיל גוף אורגני מלאכותי במקום אחיו התאום שמת. יחד עם עמיתיו הוא יוצא לחקור את הכוכב הזר ופוגש בנייטירי (זואי סלדנה) בת הכוכב. היא מלמדת אותו את תרבות המקום ופוקחת את עיניו לנפלאות הטבע. ג'ק נמשך בהדרגה לעולם המוזר ולגוף הבריא שהוענק לו ועד מהרה מוצא את עצמו לכוד בין רצון הצבא לנצל את המשאבים של פנדורה לבין אהבתו לסביבתו החדשה ולנייטירי.

"אווטאר" ידוע כסרט פורץ דרך בשל השימוש שעשה הבמאי בטכנולוגיית מיפוי תנועה מהפכנית. הטכניקה אפשרה לדמויות להיראות חייזריות לחלוטין, אך לזוז בצורה טבעית ולהשתלב בסביבה הממוחשבת מבלי לשבור את האשליה. באופן זה מאפשר קמרון לצופיו לשקוע בעולם המופלא שיצר ודרך עיניו של ג'ק להתאהב בסביבה, בצמחים וביצורים שבה, להתאהב בנייטירי ובתרבות שהיא חושפת, להתאהב מחדש בחיים. מה עוד ניתן לבקש?