Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: מחוברים לעם הישראלי

מאת: רון פוגל

לפני חמש וחצי שנים הוקרן בארץ סרטם המשעשע של צמד הבמאים היהודים צרפתיים אוליבייה נקש ואריק טולדנו, "החיים היפים". אז ראיינתי את אוליבייה נקש ודיברנו על סיפור הסינדרלה של שני צעירים צנועים שהצליחו לגייס לסרטם הראשון (עדיף שנשאר ידידים) את ג'ראר דפרדייה ומשם המשיכו לביים וליצור בצרפת.

אך לאחר שסרטם האחרון, "מחוברים לחיים" שיצא היום לאקרנים ברחבי הארץ, הפך לשובר הקופות הגדול ביותר בתולדות הקולנוע הצרפתי (למעלה מעשרים מיליון צופים) נדמה שאיש כבר לא מתייחס לנקש וטולדנו כאל קוריוז. הסרט שהפך לתופעה חברתית של ממש בצרפת הכניס את צמד הבימאים למגרש של הגדולים ונדמה שבשבילם היום הביטוי "השמיים הם הגבול" הופך למוחשי.

נפגשתי עם הצמד על שפת הים בתל אביב וניסיתי להבין את סוד הצלחתם –

[*]

הסרט מחוברים לחיים עוסק במערכת יחסים בין בן אצולה נכה לבין המטפל הסנגלי שלו .אני חוויתי רגשות סותרים כשראיתי את הסרט – צחקתי וגם מחיתי דמעה פה ושם. האם מדובר בקומדיה או בדרמה?

הסרט הוא דרמה קומית. הומור היא הדרך שלנו בדרך כלל להעלות נושאים בפני הקהל. ההומור מקל על העיסוק בנושאים רגישים ויש בסרט לא מעט נושאים כאלו כמו נכות, חיי מהגרים, פערי מעמדות.

מדוע בחרתם דווקא בסיפורו האמיתי של פיליפ פוזו שהפך לנכה? הנושא הוא לא מרתיע?

ממש לא! כל הסרט נסב סביב הרעיון שדריס המטפל כלל לא מתייחס אל פיליפ כאל נכה - הוא לא מרחם עליו אלא מקבל אותו כמות שהוא. זאת הסיבה שפיליפ לוקח אותו לעבודה וזאת הסיבה שהם מסתדרים כל כך טוב.כל אחד מהם מקבל את השני על מגבלויותיו והשוני שבו.

[*]

אתם מצטרפים לשלל יוצרים צרפתיים העוסקים בשינויים הדמוגרפיים העוברים על צרפת. אלו ברובם סרטים חמורי סבר ("בין הקירות", "יום החצאית") ואילו סרטכם הוא ברובו קומדיה. האם נכון לטפל בנושא של מיעוטים בצורה שכזו?

רצינו מזמן לעסוק בנושא של פריז (וצרפת) שרוב האנשים לא מכירים. רוב האנשים מכירים את פריז של סרטי הקולנוע - עיר יפה ונוצצת עם בניינים מפוארים ואנשים יפים. אבל אם תרחיק קצת ממרכז פאריז ותגיע לפרברים, תגלה את כל בני המהגרים שהגיעו מהמושבות וחיים בשולי החברה הצרפתית. בצרפת הם נחשבים מהגרים ובארץ מולדתם הם נחשבים כצרפתים ואלו אנשים שבעצם לכודים באיזה תחום דמדומים, ללא זהות אמיתית. דרך סיפורו של פיליפ ובעיקר דרך קשריו עם עבדל המטפל האלג'יראי שלו (עבדל הפך בסרט לדריס הסנגלי) יכולנו לעסוק בכל סוגיית האחר בחברה הצרפתית - כמובן עיסוק שמטובל בהרבה הומור ותחכום. בעיננו בקומדיה אין כמעט נושאים שהם "טאבו" כמעט הכול מותר והקהל קולט את המסר בדרך הרבה יותר נעימה.

המשך הכתבה בידיעה הבאה.