בדרך לאופיר: מהם הסרטים הישראליים המובילים של השנה?

השנה בשל שינוי תקנון האקדמיה לקולנוע החלו הקרנות המועמדים לפרס אופיר עוד בחודש אפריל, דבר שיצר לוח זמנים לא פשוט. ההצבעות ייערכו בין ה-13 ל-17 ליוני ומיד לאחר מכן יוכרזו המועמדים. למרות שהייתי במאי בפסטיבל קאן, הצלחתי לצפות ב-15 מתוך 21 המועמדים שנותרו במרוץ לאופיר (כמה וכמה סרטים פרשו, אבל זה כבר סיפור אחר) יסלחו לי יוצרי הסרטים "הד", "ליצנים בצללים", "עירום", "פרא אציל" ו"שרוכים" בהם לא הספקתי לצפות.

למרות שבהתרשמות ראשונית מדובר בשנה שאין בה מועמד אחד בולט, אולי הסיבה לכך היא ש"האופה מברלין" כבר הוצג די מזמן בקולנוע. בעיני זהו הסרט הבולט של השנה והבמאי שלו אופיר ראול גרייצר הוא בהחלט מבחינתי המועמד שלי לבמאי השנה. גם השחקנית הראשית בסרט שרה אדלר היא אחת המועמדות הבולטות לפרס המשחק, בעוד תצוגת משחק מצוינת. זהו סרט שמשלב בחוכמה בין הלוקאלי לגלובלי ומציג את ירושלים באור אפל ואפור. איזו התייחסות נהדרת ולא מציצנית לאהבת גברים!

מעבר אליו חמישה סרטים בלטו לטובה בעיניי: הראשון הוא "אנתרקס", אגרוף ישיר וכואב לבטנו של הצופה. סרט שראוי לפרס התסריט וגם הצילום. יצירה מדוקדקת ומותחת של שי שרף. מוקומנטרי מבהיל על ניסוי בחיילים שגרם לתוצאות נוראיות.

* "כאן ועכשיו" – הפסקול של השנה. ראפרים רוסיים מנסים לצאת מעליבות חייהם. ולאד דובינסקי נדמה כמשחק את עצמו והוא אחד מהמועמדים שלי לשחקן השנה.

* "ילדי הסתיו" – סלאשר אישי כשר למהדרין של איתן גפני הנהדר ("בשר תותחים"). חייב לזכות בפרס האיפור .אקי אבני שוב מוכיח את יכולתו כשחקן דרמטי וכל הקאסט נהנה מכל רגע. איזה כיף לראות סרט שכזה בקולנוע הישראלי.

* "ליידי טיטי" - ההפתעה של השנה בעיניי. סרט שנעשה מהלב וכולל כמה מהסצנות היותר מצחיקות של השנה בקולנוע. צביקה היזיקיאס כובש בתפקיד הראשי בגרסה האתיופית ישראלית ל"טוטסי". מגורען, ראשוני, אבל מהנה בטירוף. * "אין בתולות בקריות" - סרטה המהורהר והיפהפה של קרן בן רפאל על חיי מתבגרת בקריית ים. ג'וי ריגר מועמדת ראויה שוב לאופיר בקטגוריית השחקנית הראשית.

[*]

(ראויה לפרס אופיר. ג'וי ריגר מתוך "אין בתולות בקריות")

עוד ראויים לציון: אביגיל קובארי בתפקיד ראשי מדהים ב"פרה אדומה" ולצידה מורן רוזנבלט הכובשת , סתיו שטרסקו בתפקיד נוגע ללב ואמין ב"הנשף" ראויה למועמדות על פרס השחקנית הטובה, רן סלוין על סרטו "קריאה לחלומות" שהוא יותר וידאו ארט מסרט, אלון נוימן ומתן מלך על סרטם "המלחינה" שמצליח לגעת בעצבים החשופים של החברה הישראלית וגם להפתיע.

מבין המועמדים לפרס אופיר בסרט העלילתי הקצר (שבכולם צפיתי) בלטו לי שניים מעל כולם: "מכתב אהבה למ"מ שלי" - קומדיה מרירה-מתוקה על טירוניות שאחת ספק מתאהבת במפקדת שלה. עיסוק משעשע ביחסי נשים במוסד גברי לחלוטין. בראבו לעטרה פריש על הבימוי. "רכבת החופש" הסרט האיכותי והמסוגנן ביותר עם צילום מורכב ומשחק נהדר של שאדן קנבורה, הזכורה לטוב מ"לא פה, לא שם".

סרטים קצרים נוספים מצטיינים הם "בדרך חזרה" - טיול של שני נאהבים גברים הופך למסע הישרדות בדרום הרחוק. ליאור אשכנזי מככב בסרט אינטליגנטי ומפתיע שאומר הרבה אך מדבר מעט ובעיקר משתמש בנופים האדירים של הערבה כשחקן נוסף. "הכלב הראשון שלי" - מלא חמלה וחודר לנפש. עליזה רוזן היא אמו של הגיבור שמנסה לסעוד אותה, בזמן שהוא מחפש נואשות איך קראו לכלב הראשון שלו. "מאיר"- חייו של אח במוסד סיעודי שצריך להתמודד עם המוות כל יום מחדש ועם אנשים שמאבדים צלם אנוש. סרט נוקב ועוצמתי.

[*]

(ליאור אשכנזי בסרט "בדרך חזרה"(