Seret מהעבר: 70 שנה לשדרות סאנסט

אם ישאלו אתכם מי התסריטאי ההוליוודי הטוב בהיסטוריה, מה תענו? רבים מאיתנו ימהרו לענקים: קוונטין טרנטינו, פרנסיס פורד קופולה או וודי אלן. חלקנו, שרוצה להיראות אנין טעם, ימנה את פאדי צ'ייבסקי, צ'רלי קאופמן או ארון סורקין. אבל למרבה ההפתעה, כאשר נערך סקר בקרב מבקרי וחוקרי קולנוע, בו הם נשאלו בדיוק את השאלה המדוברת, המנצח היה תסריטאי שרבים מבני הדור הנוכחי כלל לא מכירים את שמו. אז שימו לב – בילי ווילדר הוא התסריטאי ההוליוודי הטוב בהיסטוריה.

בילי ווילדר היה אחד מהבמאים המוערכים בעידן הזהב של הקולנוע האמריקני. זכור לי סיפור שממחיש עד כמה ווילדר וסרטיו היו אהובים: לאחר צאת סרטו הנפלא "ביטוח כפול", אלפרד היצ'קוק טען בראיון כי בזמן הקרוב יהיו רק שתי מילים חשובות בהוליווד, 'בילי' ו-'ווילדר'. בכל מקרה, מה שמעניין במיוחד בווילדר הוא עד כמה הוא היה וירטואוז. ווילדר כתב וביים מגוון עצום של סרטים שנוגעים בשלל ז'אנרים. "ביטוח כפול" לדוגמה הוא פילם נואר שמשלב בתוכו אלמנטים של קומדיה רומנטית ומותחן פסיכולוגי. אך אין ספק שמתוך כל המגוון הסרט הכי מכופף-ז'אנרים וייחודי שווילדר הוציא תחת כפיו (לצד התסריטאי צ'ארלס בראקט) הוא "שדרות סאנסט".

הסרט עוסק ברומן סבוך ורעיל שמתגבש בין כוכבת עבר אקסצנטרית (גלוריה סוונסון) ותסריטאי ציני (ויליאם הולדן) שמגיע לביתה בטעות. הרומן מוביל למותו של התסריטאי (אל תדאגו, זה לא ספוילר. אנחנו מגלים את זה בסצנה הראשונה של הסרט) ולהיסחפות המוחלטת של הכוכבת אחר שיגעון הגדלות והפנטזיות שלה. הסרט זכה לשבחים עם צאתו ועד היום נחשב ליצירת מופת, שכדברי מבקר הקולנוע של מגזין "טיימס" בשנות הארבעים, הוא סרט שמציג את "הוליווד במרעה, שנכתב על ידי הוליווד במיטבה".

[*]

יש מספר דברים ראויים לציון בסרט, קודם כל, מבחינה תסריטאית, הסרט בנוי להפליא. הסרט מתחיל עם גופתו של הדמות הראשית צפה על פני המים, כך שאנחנו יודעים בדיוק לאן ווילדר מכוון אותנו. אך הידיעה שלנו לא פוגמת במתח ובעניין שלנו בסיפור, אלא מתבלת את הסיפור בכמות נדיבה של אירוניה דרמטית. זה בקלות היה יכול לא לעבוד. מבנה כזה של סוף ידוע מראש ומספר יודע כל אמנם פופולרי בספרות, אך יכול להיות מאוד יומרני בקולנוע. הסיב לכך, אני חושב, היא שכמו תיאטרון, הקולנוע (בגרסתו ההוליוודית, על כל פנים) הוא אומנות שאוהבת קונפליקט. ברגע שאנחנו יודעים לאן הסיפור הולך, הקונפליקט מתפוגג. אז איך ווילדר גורם לזה לעבוד?

ווילדר מביים בכזה כישרון ואיזון, ומשלב בכזו מיומנות בין ז'אנרים שונים, שהצפייה בסרט היא תענוג צרוף גם בלי קשר להתקדמות העלילה. "שדרות סאנסט" הוא סרט בעל תכונה נדירה ביותר: זה הוא סרט שלא צופים בו, אלא נכנסים אליו. הכוונה שלי בכך היא שאנו חשים במהלך הצפייה כי הסרט קורה בלי שנהיה שותפים לו בכלל, כלומר בלי שנהיה במתח, או בשיעמום, או בתסכול, או אפילו נחוש התפעלות, הסרט הזה היה קיים לפנינו ויהיה קיים גם אחרינו, ואנו מוזמנים להציץ לתוך העולם המרתק שלו. ווילדר מושך אותנו פנימה עם כריזמה קולנועית אדירה. ווילדר הוא אחד מהבמאים ההוליוודיים הקלאסיים במובן שהוא התייחס למה שהוא עושה כמלאכה יותר מאשר כאומנות. הבמאי המוערך ג'ון פורד נשאל פעם בראיון "למה אתה מביים סרטים?", וענה "זו עבודה. אני עושה את זה בשביל כסף". בכנות, אני בטוח שזה לא נכון, מכיוון שפורד הוא אחד מהבמאים הגדולים בהיסטוריה, והוא היה אמן במלא מובן המילה, אבל התשובה שלו מייצגת גישה לעשיית סרטים. זו גישה חסכנית, פרגמטית, פשוטה, ששואפת לספר סיפור. אני מאמין כי בילי ווילדר היה מסכים עם גישה זו. הסרטים שלו פשוט כל-כך מדויקים. אין שם שורה אחת לא במקום, שוט אחד מזווית לא נכונה, תאורה שאינה מעוררת מחשבה. חווית הצפייה בסרטיו של ווילדר דומה לחוויית הצפייה בבעל מלאכה שפשוט עושה את מלאכתו להפליא.

אך יש גם סכנה בגישה הזו: במאי שרואה את עצמו כבעל מלאכה יכול אחרי כמה סרטים להשתעמם, וסרטיו יהפכו לאוטומטיים וחסרי השראה. "שדרות סאנסט" לעומת זאת הוא בלתי נשכח. אני מבטיח לכם שאחרי שתראו את הסרט הזה, דימויים וקטעים ממנו פשוט לא יצאו לכם מהראש. ומה שאפילו יותר חשוב, הסרט הזה שואל שאלות: מה קורה לנו כשהחלום שלנו לא מתגשם? איך אנחנו יכולים לחיות עם תחושת הריקנות של העולם הקפיטליסטי? השאלות האלה יציקו לכם הרבה אחרי כתוביות הסיום.

"שדרות סאנסט" היה להצלחה קופתית ואף הועמד ל-11 פרסי אוסקר, מהם זכה בשלושה - העיצוב, הפסקול וכמובן התסריט לווילדר, בנוסף לזכייתו בגלובוס הזהב לסרט הדרמה הטוב ביותר. אך השפעתו חרגה מגבולות אותה שנה וניכרת עד עצם היום הזה. סצנת הפתיחה עם הגופה בבריכה היוותה השראה לסרטים ולסדרות רבים (אפילו לעלילת "טלנובלה בע"מ" הישראלית), הוויס-אובר שמסופר ע"י דמות שכבר הלכה לעולמה היה חידוש של ממש ובא לידי ביטוי בשנים לאחר מכן בסרטים מצליחים כמו "אמריקן ביוטי", "לופר", "קזינו" ו"סודות אל.איי". עד ל"שדרות סאנסט", העיסוק של הוליווד בעצמה היה חיובי ומלא בהערצה עצמית, בעקבותיו סרטים רבים נוספים לא חששו להציג את הפנים האפלות של הוליווד והסודות שמתרחשים מתחת לפני השטח.

הסרט אף העניק במה מחודשת לכוכבי ובמאי הסרטים האילמים של הוליווד הישנה, שנס ליחם מהמסך הגדול כמו באסטר קיטון, אריך פון שטורהיים וססיל ב. דה מיל. בשנת 1989 היה הסרט בין 25 סרטים שהוכרזו כ"בעלי משמעות מבחינה תרבותית" על ידי ספריית הקונגרס ונשמרו בארכיון הסרטים הלאומי. בשנת 1998 דורג הסרט כמספר 12 ברשימת "מאה הסרטים האמריקנים הגדולים". בשנת 1993 אף הועלה מחזמר מאת המלחין הבריטי המפורסם אנדרו לויד ובר הנאמן לעלילת הסרט.

לאחר "שדרות סאנסט", דרך כוכבו של ווילדר בהוליווד שהמשיך ליצירות מופת כמו "חמים וטעים", "הדירה", "עד התביעה" ו"סטלאג 17", שאף זיכה את כוכב "שדרות סאנסט" וויליאם הולדן בפסלון האוסקר היחיד שלו. גלוריה סוונסון לעומתו לא הצליחה למנף את הצלחת הסרט וחשה כי כל התפקידים המוצעים לה הם חיקוי חיוור של נורמה דזמונד ולבסוף פרשה ממשחק.

אני חושב שההשפעה של ווילדר, דרך "שדרות סאנסט" וסרטים אחרים, שווה להשפעה של סוקרטס ביחס לפילוסופיה: סרטיו הם הבסיס. סרטיהם של "בעלי המלאכה" ההוליוודיים כדוגמת ג'ון פורד, הווארד הוקס, וויליאם ווילר מציגים איכות קולנועית במובן הפשוט ביותר, ועונים על השאלה הנצחית: מהו סרט טוב?. משם, אפשר להתחיל להתפרע (כפי שבמאים אירופאיים באמת עשו), אבל קודם צריך להכיר את הקלאסיקות, את האיכות המוחלטת, את המלאכה בצורתה המושלמת, ואין בעל מלאכה מושלם יותר מבילי ווילדר ו"שדרות סאנסט" היא יצירתו האולטימטיבית.