פרויקט ראש השנה: הסרט הישראלי שראינו הכי הרבה פעמים

אסקימו לימון – אז נכון, בעידן הפוליטיקלי-קורקט של ימינו הסרט הזה לא יכול היה להיעשות. יש בו יותר מדי יחס מחפיץ לנשים וביזוי שמנים, אבל גם יש בו לא מעט רוך, חדוות נעורים ורומנטיקה טהורה של אהבה ראשונה. בניגוד למרבית סרטי ההמשך שלו, סרט המקור הצליח להציג תמונה של ישראל שהייתה ואינה עוד בשנות ה-50, להיות ראשון מסוגו בז'אנר העולמי המצליח של קומדיות נעורים שטופות הורמונים ולכלול פסקול של קלאסיקות בלתי נשכחות והופעות קומיות מוצלחות של שלישיית החברים שכולנו מכירים – מומו, יודל'ה ובנצי.

לא פלא שהסרט הפך ללהיט הגדול ביותר אי פעם בישראל (מיליון ו-350 אלף כרטיסים), זכה ללא פחות משמונה סרטי המשך, גרסה אמריקאית (שטרנטינו התוודה בפסטיבל ירושלים על אהבתו אליה), הפך ללהיט ענק גם בגרמניה ויפן ואפילו היה מועמד לגלובוס הזהב לסרט הזר ולפרס דב הזהב בפסטיבל הקולנוע בברלין. (כתב: אלעד שלו)

זוהי סדום – בכל פעם שאני צופה ב"זוהי סדום", אני מוצא את עצמי מרותק למסך מתחילתו ועד סופו. הסרט בכיכובם של צוות התוכנית "ארץ נהדרת", ובבימוי מולי שגב ואדם סנדרסון, מתאר את ימיה האחרונים של העיר המקראית "סדום" ומהווה סאטירה לנושאים רבים ורלוונטיים במציאות הישראלית. הסצנות בסרט מושקעות ומקוריות. הוא נהפך לסרט פולחן ישראלי וככזה משודר גם בכל ימי העצמאות. על אף שבעיניי הסאטירה בסרט לא תמיד מספיק נשכנית, ההומור במיטבו, הבדיחות שבו שנונות והסרט מצחיק מאוד. (נמרוד שובל)

גבעת חלפון אינה עונה – יש טקסטים שפשוט לא מתיישנים. הדוגמה הקלאסית שהפכה למלכת סרטי הקאלט של ישראל ובצדק, היא הסאטירה המבריקה של אסי דיין על הצבא ועל הקיום האנושי. סרט שמצחיק עד היום עם משחק שיא של חברי הגשש החיוור. (רון פוגל)

אלכס חולה אהבה - סרט הקאלט של בועז דוידזון מ-1986 הוא סיפור על ימי ראשית המדינה, כשמאורעות השואה אינם זיכרון רחוק אלא מציאות חיים. אלכס הוא נער תל אביבי שעובר תהליך התבגרות במהלך הסרט כשהוא מתאהב בבת דודתו היפהפייה, פולנייה ניצולת שואה. אלכס מייצג צד עדין ורגשי יותר של ה(כמעט) גבר הישראלי. הסרט מראה את מדינת ישראל שקמה אחרי האובדן הגדול של העם היהודי ונמצאת תמיד במפגש בין ה"גלותי/יהודי" לבין הישראליות החדשה.

הוא מלא בדמויות מוגזמות וגרוטסקיות כמו מוטק'ה האח המאותגר של החבר של אלכס בגילומו של אבי קושניר. היום ייצוג כזה של שונות לא היה עובר. הדבר נכון גם לגבי דמותו האיקונית של פארוק בגילומו של יוסף שילוח. השכן הפרסי המושם ללעג בשל המבטא שלו ושונותו מול האשכנזיות השלטת בסרט הוא ייצוג גזעני ובעייתי. עם זאת "אלכס חולה אהבה" מצליח להישאר בזיכרון כסרט נוסטלגי על ישראליות בזמן מכונן בחייה של המדינה. הוא מצחיק, פרוע, וולגרי אבל גם אומר משהו משמעותי על החיים שלנו בארץ בצל השואה. (יעל מאורר)

[*]

ואלס עם באשיר –" ואלס עם באשיר" אינו שייך לז'אנרים הישראליים המוכרים - קומדיה רומנטית, סרט בורקס, דרמה משפחתית או סאטירה חדה - אך עבורי הוא מזקק חוויה ישראלית אמיתית באור חדש לתיעוד חיפושיו (המונפשים) של הבמאי ארי פולמן אחרי זיכרונותיו וחבריו למלחמת לבנון הראשונה התוודעתי בפעם הראשונה דרך הטלוויזיה - מאז הספקתי לצפות בסרט עוד מספר פעמים טובות, לקרוא את הרומן הגרפי ולהתוודע לנוכחות שלו בקאנון הקולנוע העולמי (זכייה בגלובוס הזהב בפרס הסרט הזר הטוב ביותר, מועמדות לאוסקר, פרמיירה בפסטיבל קאן).

מה כל כך עובד עבורי בו? "ואלס עם באשיר" הקדים סרטים "שערוריתיים" יותר בסוג הביקורת שהפנה כלפי המדינה; הבהיר לרבים כי תעשיית האנימציה הישראלית - שנזנחה במשך לא מעט שנים - חיה וקיימת; וחצה ז'אנרים בשביל לתאר חוויות אנושיות בסיסיות - טראומה נפשית והדחקה - אליהן יכולים להתחבר צופים מרחבי העולם. (דניאל עמיר)

מי מפחד מהזאב הרע - הסרט הישראלי בו צפיתי הכי הרבה פעמים הוא סרטו של אהרון קשלס ונבות פפושדו, זאת מפני שמדובר מבחינתי בסרט הישראלי המקורי והיצירתי ביותר. לפעמים נדמה שרבים מהסרטים הישראלים נגועים בהמון פוליטיקה, מלחמות, מתחים לאומיים, מגדריים גזעיים ומעמדיים. אין מספיק סרטים שנעשים לצורך בידורי-איכותי גרידא. אבל צמד הבמאים הנהדרים כותבים ומביימים סרט שהוא סוג של אימה-מתח, ז'אנר שכמעט אף יוצר ישראלי לא התקרב אליו לפניהם, ובנוסף מצליחים לחרוג מגבולות הז'אנר הזה וליצור אפקט מרענן וחדשני ואפילו להגיד משהו על הדרך על החברה הישראלית האלימה והמדממת. (מישאל רוברט)

אפס ביחסי אנוש - סרט שמכיל נוסטלגיה לתקופת הצבא שהעם הישראלי כה מזוהה עמה ומביא זווית פמיניסטית עדכנית. השילוב של השחקניות המוכשרות – נלי תגר, דאנה איבגי ושני קליין יחד עם תסריט מרגש, מצחיק ונשכני (של טליה לביא) יחד עם כמה סצנות בלתי נשכחות (סצנת עזריאלי וקרב השדכנים) יוצרים סרט רלוונטי ומצחיק בקול שתמיד כיף לחזור אליו. לא בכדי הוא הפך למחזמר מצליח בתאטרון בית ליסין. (מיכל ליבר רונן)

אפס ביחסי אנוש - הקומדיה של טליה לביא על בחורות אבודות במערכת הצבאית שלא תמיד מצליחות להבין אותה עד הסוף היא הסרט הישראלי שראיתי הכי הרבה פעמים. בכל פעם שאני כועסת על מערכות שלא עובדות בצורה הגיונית, אני נזכרת בסרט הזה שגורם לי לצחוק על הכל ולהבין שכל דבר שעצוב עכשיו כנראה יהיה מצחיק אחר כך. (ליטן לשינר)