פסטיבל חיפה 2021: שירלי, איך הגענו לרחוב סומסום וטיטאן

שירלי

מבקרת: יעל מאורר

סרטה של ג'וזפין דקר ("היית מתון ומקסים") מספר את סיפורה של שירלי ג'קסון, סופרת אמריקנית מפורסמת נודעת בז'אנר האימה בגילומה המופתי של אליזבת מוס ("מד מן", "סיפורה של שפחה"). הסופרת המפורסמת ספונה בביתה עם בעלה הפרופסור כשהיא חווה משבר נפשי ומשבר כתיבה גדול. אל הבית מגיע זוג צעיר, עוזר הוראה של בעלה ואשתו הצעירה וההרה.

הדינמיקה בין הזוג הצעיר לבין הזוג המבוגר מזכירה את המחזה והסרט המפורסם "מי מפחד מווירג'יניה וולף" שגם בו נוכחות של זוג צעיר מעלה לפני השטח את היחסים בין בני הזוג המבוגר. שירלי מנסה לכתוב סיפור שמבוסס על מקרה שקראה עליו בעיתון המקומי. הסיפור הבדיוני נמהל במציאות וקשה מאוד להבחין ביניהם. הקושי הזה משותף לדמותה המעורערת נפשית של שירלי ולצופים בסרט, הצריכים לנווט בין סצנות הזיה לסצנות מציאותיות ולהחליט מה קרה באמת.

הסרט נפתח בשוט יפה של זוג הצעירים על הרכבת. האישה הצעירה רוז (אודסה יאנג, "העמדה") קוראת את סיפורה המוכר ביותר של שירלי ג'קסון ,"ההגרלה", שעוסק בעיירה שלווה למראית עין שבה התושבים סוקלים למוות כל שנה אחד מהם. בסוף הסיפור נבחרת אישה ומוצאת להורג. ג'קסון עצמה הודתה שהעיירה השטנית בסיפור שלה היא עיירת הקולג' המתוארת בסרט. הסיפור על עיירה שאינה מקבלת את ה"מכשפה" שבתוכה משתקף גם באירועי הסרט.

"שירלי" הוא סרט איטי ומהורהר המציג באופן משכנע את דמות הסופרת כאייקון פמיניסטי מסוג אחר, למרות התלות שלה בבעלה העריץ, השופט הכל-יכול של כתיבתה. הקשר שנוצר בין האישה הצעירה לאישה המבוגרת במהלך הסרט מביא לשינוי אצל שתיהן. זהו סרט שמתאר את הפסיכולוגיה של דמויותיו, כאשר הקו הלא תמיד ברור בין מציאות לחלום, בין הזיה לאמת, ובין בדיון למציאות הוא במרכז הסרט הלא קליל אבל בהחלט מתגמל הזה.

הקרנות: 24.9 יום שישי בשעה 19:30 באודיטוריום סינמטק חיפה. 27.9 יום שני בשעה 19:30 באודיטוריום.

כנופיית רחוב: איך הגענו לרחוב סומסום

מבקר: דניאל עמיר

קשה לדמיין עולם ללא "רחוב סומסום" – עולם ללא פרצופיהם המוכרים של אריק ובנץ, ללא בובות של אלמו, כוסות של ביג בירד (שהפך אצלנו לציפורת) או חולצות של עוגיפלצת. אבל רק לפני קצת יותר מחצי מאה – זו הייתה המציאות. תכניות ילדים שרדו בעיקר בזכות חסויות ונתנו את ההרגשה כאילו הן שם רק כדי למכור חטיף חדש לילד שצופה בהן; המנחים לא דיברו אל הילדים בגובה העיניים, וחינוך לא היה בראש מעייניהם. אל תקופה זו בדיוק בטלוויזיה האמריקאית חוזרת הבמאית מרילין עם סרטה התיעודי "כנופיית רחוב: איך הגענו לרחוב סומסום", המבוסס על הספר הביוגרפי באותו השם מאת מייקל דיוויס מ-2008. "כנופיית רחוב" מצייר תמונה אחרת לגמרי ממה שעולה לאדם הממוצע בראש כשהוא חושב על תכנית הילדים הידועה – כמו שהרחוב המוכר הוא מיקס של בובות מוזרות וייחודיות ואנשים וילדים משלל השכבות החברתיות, כך גם סט התכנית וחדר הכותבים היה מעין שעטנז בין נציגי ממשל מעונבים, מומחים מקצועיים לחינוך ולפסיכולוגיה, בובנאים "ביטניקים" וכותבים ציניים.

אגרלו בוחרת להתרכז בכמה דמויות מרכזיות שאחראיות לעיצוב "רחוב סומסום" כפי שאנו מכירים אותו כיום, ובהתפתחותן לאורך 20 שנותיה הראשונות של התכנית (ועד מותם הפתאומי של שלושה מהאישים הנ"ל בשלהי המאה ה-20): ג'ואן גאנץ קוני, אשת חינוך שהחלה לעבוד עבור הטלוויזיה החינוכית של ניו-יורק והחליטה לקחת יוזמה לרענן את ההיצע בשוק; ג'ון סטון, במאי ותסריטאי תכניות ילדים ותיק, שהיה מתוסכל מהתוכן הממומן עליו היה אמון בעבודתו; ג'ו ראפוסו, מלחין וכותב שירים מוכשר שהיה אחראי לכמה מהיצירות המוכרות ביותר בתוכנית וחיפש דרך מילוט מהעבודות המזדמנות שקיבל עד כה; וכמובן, ג'ים הנסון, יוצר החבובות הידוע ואדם חרוץ מצד אחד, ובחור ביישן וחסר ביטחון מן הצד השני.

כולם התאגדו מתוך הרצון לערוך ניסוי טלוויזיוני חדש - שיאגד הורים וילדים כאחד מול המסך ויוכיח שאת אותה שיטת הפרסום שמשכנעת ילדים לבקש מהוריהם לקנות להם את המוצר החדש והנוצץ אפשר לרתום כדי "למכור" להם את הא"ב או את לוח המספרים – ומתוך האג'נדה החברתית החשובה - לשים את ילדי המיעוטים במרכז הבמה, בתקופה בה מצבם במדינתם הוא בכי רע. מה שהרביעייה – ושאר שותפיהם – לא ציפו לקבל היא התגובה הציבורית החיובית המיידית שהזניקה את התוכנית למעמד אייקוני תוך מספר חודשים ספורים.

אגרלו עוסקת בפנים השונים והמגוונים שהרכיבו את התכנית: ההחלטה לערב בין קטעי החבובות לקטעי השחקנים והאפיונים העצמיים שהכניסו הבובנאים בדמויות שפיתחו; הרצון לשלב קאסט מעורב וההתנגדות מגופי שידור שמרניים; העיסוק בנושאים רגישים שלא תווכו עד אז לילדים על המסך הקטן (דוגמת מוות, כשאחד מחברי הקאסט נפטר בפתאומיות); ההשפעה של העבודה הסיזיפית על חיי המשפחה של היוצרים, והפופולריות הגואה של הסדרה, החל מהופעות האורח של מיטב הסלבריטאים ועד סיבוב הופעות מחוף לחוף.

עם זאת, אורכו המוגזם מעט של הסרט (107 דקות) והמבנה הלא-כרונולוגי שלו יכולים לעייף במקצת – אבל ההיקף, ובעיקר הכבוד, שנראה שיש ליוצרי הסרט לחומר המקור מחפים על כך ומשאירים את הקהל משועשע ונרגש כאחד. "כנופיית רחוב" לא מסתמך רק על נוסטלגיה חמימה, אלא מנסה לחשוף צדדים חשובים ולא מוכרים של פנומנה שנדמית לנו ככזו שתמיד הייתה כאן, ואולי גם לשכנע אותנו שלפעמים להתמיד עם אג'נדה יכול לשנות לא רק את הסביבה הקרובה, אלא את החברה כולה.

הקרנות: 20.9 יום שני בשעה 15:00 במוזיאון טיקוטין, יום שבת 25.9 בשעה 15:00 בסינמטק חיפה.

[*]

טיטאן

מבקר: אלעד שלו

"טיטאן" מגיע לפסטיבל חיפה לאחר שזכה בפרס היוקרתי ביותר בפסטיבל הקולנוע העולמיים – דקל הזהב בפסטיבל קאן. אבל הוא רחוק ביותר ממה שנהוג לחשוב על זוכי פסטיבלים איכותיים ויותר קרוב ברוחו ל- Body horror של דיוויד קרוננברג ולקיצוניות ה-Gore האלימה של סרטי הקיצוניות הצרפתית החדשה. לא פלא מאחר והיוצרת מאחוריו היא ז'וליה דוקורנו שביימה קודם לכן את "נא" על צעירה שמפתחת תאווה לבשר אדם.

20 הדקות הראשונות של הסרט קשות מאוד לצפייה בשל האלימות הגופנית הקשה שבהן וגרמו לצופים רבים לצאת מן האולם. הן עוקבות אחר אלכסיה, צעירה שבעקבות תאונת דרכים שעברה בילדותה פיתחה תאווה למתכות. לאחר שנכנסה להריון ממכונית קדילאק והסתבכה בשורה של רציחות סדרתיות, היא שואלת לעצמה זהות חדשה כילד שנעלם לפני שנים רבות ומוצאת מפלט ונחמה בקרב אביו (ונסן לנדון) שמשוכנע שאוחד עם צאצאו האבוד.

אם העלילה נשמעת לכם מטורפת, היא כי זהו אכן סרט מסוג זה. במידה ותצליחו להתגבר על ההתחלה המדממת יתר על המידה, תראו כי ישנם ב"טיטאן" גם צדדים רכים ומרגשים יותר כשהוא מספר על שתי דמויות קשוחות שרק מחפשות קשר אנושי. ועדיין יש משהו במתכתיות של הסרט ובאהבה שלו לפרובוקציות שמקשה להתחבר לדמויות ובאמת לרצות בטובתן. "טיטאן" הוא סרט שמעביר אותך חוויה פיזית לא פשוטה, עם פסקול מסחרר, נזילות מגדרית ומינית וכמה סצנות לפנתיאון, אך גם כזה שיפלג מאוד את קהל הצופים.

הקרנות: 20.9 יום שני בשעה 22:30 סינמטק חיפה, 22.9 יום רביעי בשעה 22:30 סינמטק חיפה.

לפרטים נוספים על סרטי הפסטיבל ורכישת כרטיסים היכנסו לאתר הפסטיבל. לכל הכתבות מפסטיבל הסרטים בחיפה - לחצו כאן