אפטר אמי: אז מה היה לנו בעצם?

מאת: יאיר פרי

שני כישופים נשברו אמש בטקס האמי ה64, ואחד חשוב נותר עומד על תילו. הראשון הוא הקסם המסתורי של אולי הסדרה המשפיעה ביותר בעשור האחרון- 'מד מן'. 'מד מן' סיימה השנה את עונתה החמישית, שיש הטוענים שהיא הטובה ביותר, וללא ספק היא מפתיעה, חדשנית ומותחת גבולות יותר מקודמותיה. מ - 2008, זכתה 'מד מן' בתואר 'הדרמה הטובה ביותר' ארבע פעמים ברציפות. לו הייתה זוכה השנה, הייתה שוברת את השיא. האיום המרכזי שנשף בצווארה, הייתה 'שובר שורות', אשר הדעות על עונתה הרביעית חלוקות. בין השתיים יש יחסים מעניינים, 'מד מן' ממשיכה לנצח את 'שובר שורות' בקטגוריית הסדרה, אבל בריאן קרנסטון עוקף כל שנה את ג'ון האם לתואר.

[*]

מעטים ציפו שדווקא המתמודדת 'הומלנד' תשבור את הכישוף ותשאיר את שתי המתחרות מאחור. הומלנד לא רק זכתה בתואר 'הדרמה הטובה ביותר', 'השחקנית הטובה ביותר לדרמה' (קלייר דיינס) ובפרס הכתיבה והליהוק, היא גם חטפה מ'מד מן' ו'שובר שורות' את 'השחקן הטוב ביותר' עם דמיאן לואיס. מעניין לחשוב למה סדרה המתעסקת בפארנויה האמריקאית מטרור ומהעולם האיסלמי, הצליחה דווקא השנה לשבור את רצף הנצחונות של סדרה המתארת את התפרקות החברה והזהות האמריקאית בשנות השישים. כמובן ש'מד מן' כתובה ומתפתחת כך שהיא רלוונטית מתמיד, אבל ההתעסקות האובססיבית של 'הומלנד', וגיבורתה קארי (דיינס) בחרדה מהעתיד, מצליחה כנראה לפנות אל העם האמריקאי של 2012 בנקודה רגישה. האכזבה הגדולה מ'שובר שורות' (בה ניצח רק ארון פול כשחקן משנה על דמותו של ג'סי) גם מעניינת במיוחד. הגיבור, וולטר וואיט, הופך במהלך העונות אל מול עינינו מגבר-כל-אמריקאי למייצר וסוחר סמים אלים וחסר מצפון אשר, כמו קארי ודון, מאבד את עצמו לחלוטין. ועם זאת, כמו תמיד, ענייני בטחון חוץ נוטים לדחוק ענייני בטחון פנים, גם כשזה מגיע לאיבוד זהותך בהם, ו'הומלנד' זכתה בסיבוב.

זכייתה של קלייר דיינס, אגב, לא הפתיעה במיוחד וישנה הסכמה רווחת שהיא אכן ראויה לכך על תפקיד שמחזיק סדרה שלמה (ואולי גם, טיפה, עוד כפיצוי על ביטולה של 'אלה הם חיי' ב1995). אנקדוטה- בנאום זכייתה, דיינס ביקשה לפרגן לקולגה וצעקה 'Holla', מעין ברכת היפ-הופ נייטיזית שכזו, אלא שבטעות יצא לה 'חלה', כנראה מגעגועים עזים לחמסין, לחות, וארוחות שבת בזמן הצילומים בתל אביב.

[*]

הכישוף השני ידוע בכינויו 'קללת סיינפלד'. ג'וליה לואיס דרייפוס ניצחה את זואי דשנל, לינה דנהאם, אידי פאלקו, טינה פיי, מליסה מק'ארתי ואיימי פאולר כ'שחקנית הטובה ביותר בסדרת קומית'. זה לא האמי הראשון שדרייפוס זכתה בו מאז הסדרה המיתולוגית ההיא, כשהוענק לה הפרס ב-2006 על 'כריסטין הישנה'. על הבמה היא אמרה אז "I'm not somebody who really believes in curses, but curse this, baby!". ואז ירדה 'כריסטין הישנה', שלמרות הצלחתה היחסית נותרה קומדיית-מצבים גנרית וסתמית שאף אחד, בדימיונו המופרע ביותר, לא יכל להשוות אותה ל'סיינפלד'. והשנה עלתה 'ויפ' (veep) קומדיה המצולמת בסגנון 'המשרד' וללא צחוקים מוקלטים, הלוקחת את דרייפוס לתפקיד הלא ברור של סגן נשיא ארה"ב. כאן מדובר בסיפור אחר- לא רק שזאת סדרת HBO, מה שכבר שם אותה בליגה שונה, דרייפוס גם קשורה להפקתה. הביקורות המשבחות (בחלקן) התייחסו בעיקר לעבודה של דרייפוס וה'הוליווד רפורטר' ציין שמדובר ב'תפקיד הפוסט-סיינפלד הטוב מכולם'. אז עכשיו, סופית, אפשר להשתמש בביטוי המרגיז ההוא (חוץ מכל מה שנוגע למייקל ריצ'רדס, מה קורה איתו באמת?).

[*]

אך הכישוף החשוב באמת לא נשבר אמש. 'משפחה מודרנית', קומדיה מצחיקה ומוצלחת אמנם, אך משפחתית-אמריקאית להחריד, היא הזוכה הגדולה בתחום הקומדיות (מלבד זו של דרייפוס ושלג'ון קראייר מ'שני גברים וחצי')- עם 'הקומדיה הטובה ביותר', שחקנית ושחקן המשנה הטובים ביותר ובימוי לקומדיה. לא רק זו, נראה ש'משפחה מודרנית' בעיקר התחרתה נגד עצמה עם חמש מועמדויות בקטגוריית שחקן משנה, שתיים בשחקנית משנה ואפילו שתיים בבימוי, כשמתחרות חדשות נותרו חסרות סיכוי. וזה באמת היה הערב של 'משפחה מודרנית', שהשאיר את הדבר הכי טוב, מפתיע ומשנה-חוקי-משחק מאחור. כמובן שאני מדבר על 'בנות'. לא רק שלינה דנהאם הפסידה לדרייפוס כשחקנית, ללואיס סי.קיי. ככותבת ול'משפחה מודרנית' כבמאית וכסדרה קומית, שחקני ושחקניות המשנה המדהימים (ובעיקר זוסיה מאמט' ואדם דרייבר) בכלל לא קיבלו מועמדות. ועדיין נראה שכולם טופחים לעצמם על השכם על כך שדנהאם, הצעירה העצמאית, בכלל נוכחת באולם וזוכה בהזדמנות לעמוד ליד 'הגדולים'.

אבל 'בנות' (HBO) היא לא רק ממתק טלוויזיוני, אלא היא כל מה ש'משפחה מודרנית' היא לא: אמיתית, כואבת, ריאליסטית, לא מתחנחנת, לא מייפה, ומצחיקה עם דמעות. בעוד שהפרקים של 'משפחה מודרנית' נגמרים בוויס-אובר רגשני בו מתחדשת משמעות המשפחה האוהבת כתא הבסיסי של החברה האמריקאית, 'בנות' מסיים כל פרק עם אגרוף לפרצוף וליטוף מנחם בו זמנית. אולי, כמו המסלול לאבדון של דון דרייפר, אמריקה פשוט עוד לא מוכנה למה ש'בנות' מציעה- מציאות מיתון צעירה, חצי מדכאת-חצי סקסית.

ולסיום- מה עם "משחקי הכס"? איך התוצר הכי ויראלי של העשור השני של המילניום מקבל זמן מסך של זואי דשנל על ריטלין?