Seret מהעבר: 30 שנה לפוקהונטס

ב-23 ביוני 1995 יצא לאקרנים סרט האנימציה ה-33 של אולפני דיסני – "פוקהונטס". הסרט, ששילב סיפור אהבה, פיוט מוזיקלי ופרשנות חופשית להתרחשות היסטורית מכוננת ביבשת אמריקה, והפך לאחד הפרויקטים השאפתניים ומעוררי מחלוקת בתולדות האולפן. שלושים שנה לאחר שראה אור, זה הזמן לחזור אל הסיפור שמאחורי הסרט: אל האידיאולוגיה, ההקשרים התרבותיים, הנפשות הפועלות, ההיסטוריה ששונתה – וגם אל הקסם הקולנועי שהפך את "פוקהונטס" ליצירה ייחודית שעדיין מעוררת שאלות ומחלוקות.

הדמות שעל שמה נקרא הסרט, מאטוקה או "פוקהונטס" (שם חיבה שפירושו "שובבה"), הייתה בתו של מנהיג השבט פאוהאטאן, ששלט באחד האזורים המרכזיים של מה שכיום הוא מדינת וירג’יניה שבארה"ב. היא נולדה ככל הנראה סביב שנת 1596, ובשנת 1607 פגשה את האנגלים שהקימו את המושבה הבריטית הראשונה בצפון אמריקה – ג'יימסטאון. הסרט בוחר למקד את עלילתו בסיפור אהבה רומנטי בינה לבין הקפטן ג'ון סמית', אך ההיסטוריה מספרת סיפור אחר. בעוד שבסרט מוצגת מערכת יחסים הדדית ורומנטית, במחקרים היסטוריים נטען שפוקהונטס הייתה בת 10–12 בלבד כאשר פגשה את סמית', שלא תיעד יחסים רומנטיים ביניהם.

הוא עצמו טען לימים שפוקהונטס "הצילה את חייו" כאשר אביה איים עליו, אך הסיפור הזה מעלה סימני שאלה – כאשר חלק מהחוקרים סבורים כי מדובר היה בטקס סמלי שאותו סמית' לא הבין כהלכה. במציאות, פוקהונטס לא נישאה לג'ון סמית', אלא לג'ון רולף, מגדל טבק מהמושבה, ובשנת 1614 הפכה לנוצרייה בשם רבקה. היא הובאה לאנגליה כאות לכאורה ל"הצלחת" הנצרות והקולוניאליזם – סמל תעמולה ל"תרבות הבריטית". היא נפטרה ב-1617 בגיל צעיר, בנסיבות לא ברורות.

אולפני ההנפשה של וולט דיסני, שזכו בשנות התשעים לתור הזהב השני שלהם עם סרטים כמו "בת הים הקטנה", "אלאדין", ו"מלך האריות", רצו להפיק סרט "בוגר יותר", שיפנה גם לקהל המבוגר. "פוקהונטס" תוכנן מראש כפרויקט רציני, דרמטי, עם גוון ריאליסטי יותר ופחות הומוריסטי. היוצרים הודו כי הסרט שואב השראה מ"רומיאו ויוליה", והדגישו את הרצון ליצור סיפור על פיוס, גישור בין תרבויות ואהבה חוצת גבולות. אף שההיסטוריה לא תמכה בסיפור האהבה המרכזי, דיסני ראתה בכך הזדמנות לספר סיפור אוניברסלי של שלום, קבלה והקשבה. לצד זאת, הסרט נחשף לביקורת קשה מצד חוקרים ואקטיביסטים ילידיים, שראו בו טיוח לקולוניאליזם והצגת דמותה של פוקהונטס באור ארוטי, אשר לא תואם את גילה ולא תואם את המציאות. אחד האמנים המרכזיים שהיו אחראים על האנימציה בסרט ועל בימויו הוא אריק גולדברג (תפקיד אותו חלק עם מייק גבריאל), מאשפי הנפשת הדו-ממד ומהאנימטורים החשובים בתולדות דיסני. גולדברג, שכבר ביסס את שמו כמעצב ואנימטור של דמות הג'יני האייקונית מ"אלאדין", תרם ל"פוקהונטס" לא רק בבימוי המהודק אלא גם באפיון דמותה של סבתא ערבה, עץ מדבר המסמל את חוכמת הטבע והמסורת הרוחנית של הילידים. גולדברג נודע בסגנונו המהיר, האקספרסיבי וביכולתו לשלב אנימציה מסורתית עם עומק רגשי נדיר. לאורך השנים הוא היה חלק בלתי נפרד משימור והחייאת האנימציה הדו-ממדית בדיסני, וגם כיום הוא משמש כאנימטור הראשי של מחלקת הדו-ממד באולפן.

את המוזיקה לסרט הלחין אלן מנקן, אחד משמות-העל בתולדות דיסני (אשר חתום על הפסקולים האלמותיים של "בת הים הקטנה", "היפה והחיה", "אלאדין" ועוד). מילות השירים נכתבו תחילה על ידי הווארד אשמן, אך לאחר מותו ממחלת האיידס, הצטרף הפזמונאי והתסריטאי סטיבן שוורץ ("מרשעת"). השיר "צבעי הרוח" (Colors of the Wind) שהושר בקולה המהפנט של ג'ודי קון, הפך במהרה ללהיט עולמי, וזכה בפרס האוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר, בפרס גלובוס הזהב ובגראמי. השיר נושא מסר של קריאה להקשבה, פתיחות וקבלה של האחר – ונחשב עד היום לאחד השירים הפוליטיים והפואטיים ביותר של דיסני.

באופן חריג דיסני בחרו להשתמש בשתי גרסאות קוליות לפוקהונטס כאשר את הדמות דיבבה השחקנית איירין בידרד, אך את השירה ביצעה הזמרת ג'ודי קון. זהו מקרה נדיר שבו הקול המדובר והשירה הופרדו. כמו כן, סצנה שנחתכה יחד עם השיר "If I Never Knew You" – הייתה אמור להיות שיר אהבה שבוצע ע"י ג'ון סמית' ופוקהונטס ולבסוף ירד בעריכה בטענה שהוא האט את הקצב של הסרט. הקטע עצמו שולב במהדורת ה-DVD המורחבת שנים לאחר מכן. את התפקיד של ג'ון סמית' שקלו בדיסני תחילה להעניק לשחקן קול מבוגר יותר, אך לבסוף נבחר מל גיבסון, שנמצא אז בשיא תהילתו.

"פוקהונטס" הוקרן בבכורה רשמית בסנטרל פארק, ניו יורק, בפני כ-100,000 צופים – הקרנה תחת כיפת השמיים שלא נראתה כמותה. הוא זכה לקידום שיווקי מאסיבי, שכלל שיתופי פעולה עם מקדונלד'ס, בורגר קינג, חברות צעצועים ופרסומות טלוויזיה רבות. דיסני אף הפיקה קו של בגדי ילדות, מוצרי טיפוח ובובות. בקופות, הסרט הכניס כ-346 מיליון דולר ברחבי העולם והפך לאחת ההצלחות הקופתיות של אותה שנה. עם זאת, בארה"ב הביקורות היו מעורבות – בעוד שקיבלו את האנימציה והמוזיקה בהתפעלות, העלילה נחשבה פשטנית, לא מדויקת ולעיתים בעייתית מבחינה אתית וזאת על אף שדיסני שכרה את שירותם של יועצים ילידיים כדי לשמור על דיוק תרבותי, אך לא כולם הסכימו עם התוצאה הסופית ומספר אנשים אף פרשו מההפקה כאות מחאה.

על אף זאת,"פוקהונטס" נותר עד היום יצירה שמעוררת רגשות סותרים: מצד אחד, הוא מהווה ציון דרך בייצוג של נשים ילידיות וערכים של שלום וקבלת האחר באנימציה, וכולל אנימציה מהפנטת, שירים בלתי נשכחים ודמויות עגולות. מצד שני, הוא הואשם בהשטחת ההיסטוריה, בעיוות דמותה של פוקהונטס, ובהלבנת פשעי הקולוניאליזם. למרות ואולי בגלל המורכבות הזאת, "פוקהונטס" ממשיך לחיות בתודעה התרבותית – לא רק כיצירה קולנועית אלא גם כחלון להבנה של הדרך שבה הוליווד מספרת סיפורים היסטוריים. שלושים שנה אחרי, הוא עומד כמראה לתקופה, לפוליטיקה של ייצוג וגם ליופי הוויזואלי והרגשי של האנימציה הדו-ממדית בשיאה.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן