עכשיו בקולנוע: רגעי השיא של שפילברג

20 שנה אחרי שסטיבן ספילברג הדהים את העולם עם הדינוזאורים של "פארק היורה", הסרט חוזר בגרסת תלת מימד לקולנוע. למעשה, מדובר בסרט הטוב ביותר שתראו השנה על המסך הגדול בין היתר כי הוא עומד במבחן הזמן, לא נמאס גם בפעם ה 100, וגם כי ההמרה לתלת מימד לא הפכה את הצפייה למנומנמת וקודרת. התלת מימד תורם בכמה סצנות, אך זה לא ממש מורגש באופן משמעותי. העובדה כי סרט כמו "פארק היורה" נשאר רלוונטי גם מבחינת אפקטים אחרי 20 שנה, היא לא משהו שצריך לקחת אותו כמובן מאיליו. רוב הניסיונות האחרים להחיות את הדינוזאורים בסדרות כושלות כמו "טרה נובה" (למרות שספילברג הפיק גם אותה), "העולם החדש" ועוד, נראים מגוחכים לעומת "פארק היורה".

[*]

ספילברג הוא במאי שיודע לעבוד עם האנשים הנכונים, כאלה שנותנים לו ערך מוסף בלתי רגיל. למשל מוזיקה יכולה להיות כמעט ולא מורגשת בסרט ומצד שני היא יכולה להיות אחד המאפיינים הבולטים בו. ג'ון וילייאמס, המלחין הקבוע שלו, אחראי לכמה מפסי הקול הטובים והזכורים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע כאשר הבולט מכולם נכתב ל"מלחמת הכוכבים". אצל ספילברג הוא אחראי לאחד הניגונים העצובים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע, שבא לידי ביטוי דרך הכינור של יצחק פרלמן ב"רשימת שינדלר". הוא כתב גם את פס הקול הבלתי נשכח של טרילוגיית "פארק היורה" שהעצים את הסרט הענק הזה בעוד מידה. מבחנת משחק, טום הנקס נתן לספילברג עוד מימד איכות בסרטים כמו ל"הציל את טוראי ראיין" , "טרמינל" ו"תפוס אותי אם תוכל".

את סטיבן ספילברג כבמאי ניתן לחלק ל - 3: יוצר סרטי הרפתקאות לכל המשפחה, במאי מדע בדיוני ויוצר אפוסים קולנועיים רציניים אם מאפיינים היסטוריים ומלחמתיים. מידי פעם הוא יוצר סרטים שאינם בהכרח מאפיינים אותו כמו "תפוס אותי אם תוכל" ו"טרמינל" אחד הסרטים היותר טובים שלו, שלא זכו למספיק הערכה.

[*]

בשנים האחרונות נראה שספילברג לא מצליח לחדש או להדהים כפי שהוא עשה זאת עם כל סרט מחדש. הציפיות מספילברג תמיד היו גבוהות. כשהוא מספק סרט שהוא פשוט טוב, לפעמים זה לא מספיק טוב. מצד שני, הדרישות והציפיות ממנו מצד הקהל ומהבקרים נבנו כמו צפיות מהורים שהתרגלו לכך שהילד שלהם חוזר מבית הספר עם ציוני 100 בכל מבחן, וכאשר הילד חוזר הביתה עם ציונים כמו 90 ו 95 זה מרגיש כמו 60 ו 56. בקיצור מספיק או בלתי מספיק. כן, למרות שספילברג משיג מועמדויות לאוסקר בהליכה (גם עם הסרטים הפחות מרשימים שלו) זה כבר לא זה.

[*]

למשל "מלחמת העולמות" לא בדיוק ייזכר כאחד הסרטים היותר טובים שלו, למרות שמדובר בסרט אסונות/פלישת חייזרים מהיותר איכותיים שנעשו (תשוו את זה לסרט כמו "באטלשיפ" ותראו את ההבדלים). גם כשספילברג עושה קולנוע ראוותני הוא עדיין לא שוכח את התוכן והמסר, "מלחמת העולמות" בגרסתו היה למעשה משל לפחד מהתקפות טרור בעידן שלאחר 11/9.

ספילברג תמיד התעסק עם תסריטים שמצד אחד נתנו מחמאה גדולה לנושא ומצד שני גם העבירו ביקורת. ספילברג נתן נשיקה וסטירה בסרטים כמו "להציל את טוראי ראיין". מצד אחד הסרט עסק בהקרבה למען מטרה, ומצד שני הוא הפריך את המוות ההרואי בקרב. "מינכן" היה סרט שהתעסק עם מה שקרה לאחד רצח הספורטאים באולימפיאדה ובמקביל העביר ביקורת על יצר הנקמה.

[*]

הנפילה של ספילברג, אם אפשר לקרוא לזה כך, הגיעה אחרי מינכן עם הסרט הרביעי בסדרת אינדיאנה ג'ונס. גם "הרפתקאות טין טין" לא עשה רושם כמשהו שהקולנוע לא היה יכול להסתדר בלעדיו ו "סוס מלחמה" היה סרט די בינוני. הסיבה לראות את "לינקולן" לא הייתה ספילברג אל דניאל די לואיס, שכל תפקיד שלו הוא אירוע קולנועי.

[*]

בשנים האחרונות התחושה שנוצרת מסרטי ספילברג, אם לנקוט שוב בגישת ההורים המאוכזבים מהציונים, היא שהוא הפסיק לממש את הפוטנציאל שלו. כל במאי אחר היה שמח להתהדר בסרטים כאלה, אבל כשספילברג הפסיק להפתיע את הצופים בכל פעם מחדש, הוא הפסיק גם לרגש ולזעזע אותם. כדי לחזור ספילברג צריך לפרוץ גבולות פעם נוספת כמו שג'יימס קמרון עשה עם "אווטאר" למשל וכריסטופר נולן עם "האביר האפל".

שני הפרויקטים הבאים של ספילברג הם "אמריקן סנייפר" עם ברדלי קופר, סרט על צלף שהרג מעל 150 איש, ופרק נוסף ומיותר בסדרת אידיאנה ג'ונס. אם לא די במחזור, אז הוא יפיק גם את הפרק הרביעי בסדרת "פארק היורה" שצפוי לצאת ב 2015.