ראש בראש: האם כדאי לכם ללכת לסרט שרוכים?

עלילה: הסרט מספר את סיפורו של גדי (נבו קמחי), בחור עם פיגור קל שבעקבות מות אמו נאלץ לעבור ולגור עם אביו ראובן (דב גליקמן). אביו לא מוכן להכניס לחייו את הבן עמו כלל לא שמר על קשר, אך לאחר שהובטח לו על ידי אילנה (אוולין הגואל), העובדת הסוציאלית שמטפלת בגדי, שמדובר בתקופה זמנית של כמה שבועות בלבד, הוא מסכים לקבל את בנו לביתו – והשניים, איך לא, יתחברו מחדש אחד לשני.

תסריט: ערן – "אם הסיפור נשמע לכם מוכר, זה כי ראיתם אותו מתרחש בצורות שונות באין ספור סרטים קודמים, ו'שרוכים' בהחלט מרגיש כאילו אין בו טיפת אחת של מקוריות. מתחילתו ועד סופו, הסרט הזה מרגיש כמו בן כלאיים – הוא לקח קצת מפה, קצת משם, ערבב הכול ואיכשהו יצא מהסמטוחה הזו תסריט.

לא סיפור האב והבן שאחרי שנים שלא דיברו הופכים בהדרגה לחברים הכי טובים, לא דמות האב החולה שבריאותו מידרדרת, לא ההתאהבות בין האב החולה והעובדת הסוציאלית, לא הדרך בה הקסם של גדי כובש את סובביו – אף לא אחד מהסיפורים האלו מחדש או מרענן בשום צורה. וזה בסדר, לא כל סרט צריך להמציא את הגלגל מחדש – אבל לפחות שיצליח לחבר כראוי בין כל הסיפורים הלא מקוריים כדי שייתנו תחושת סיפוק מסוימת. 'שרוכים' פשוט לא מצליח לעשות את זה. אשם בכך הוא התסריטאי חיים מרין, שותפו הכמעט קבוע של גולדווסר. הסרט אמנם לא מביא איתו שום בשורה חדשה, אבל התסריט היה יכול לנסות לתת קצת עומק אמיתי לדמויות, ולא ליצור דמויות נוסחתיות נדושות".

[*]

רון – "אני טוען שנים שכאשר הבמאי ואו השחקנים מביאים לסרט מטען נוסף הדבר ניכר בדרך כלל בתוצאה הסופית ואכן למרות הפיתולים הדי צפויים בעלילה (בעיקר הקשר בין האב לבנו שהולך ומתפתח) הרי הנרטיב נדמה כמאוד אותנטי והצופה מזדהה עם האב והבן שכל אחד כואב את כאבו. ראובן האב הלא בריא ממש לא רוצה להתעסק עם טיפול באדם אחר וגדי הבן מבין שהוא נטל על סביבתו, אבל רוצה לקבל התייחסות ראויה".

בימוי: רון - "עשיית הסרט אינה נועזת ומפתיעה (למעט אולי הסיום) ויש בה כמה עלילות משנה שאינן תורמות כמו הפלירט בין האב לבין העובדת הסוציאלית, אולם חריקות אלו לא פוגמות בתוצאה הסופית שהיא סרט סוחף ומרגש עד דמעות. הבמאי מציין כי אחת הסיבות לעשיית הסרט היא רצונו 'לגרום לקהל להעריך, אפילו להעריץ, את הדפוקים האלה שרובנו נמנעים מלהישיר מבט אליהם', לטעמי גולדווסר מצליח בכך". ערן - "הבמאי ינקול גולדווסר הוא במאי ותיק ומוערך שיצר כמה קלאסיקות קולנועיות כחול-לבן, בהן 'מתחת לאף', 'אבא גנוב' ו'מעבר לים'. הוא אפילו ביים סדרות מצליחות כמו 'מעורב ירושלמי' ו'לתפוס את השמיים', אבל עבודתו בסרט הזה לא עומדת בקריטריונים של עבודותיו הקודמות. הפוטנציאל הקיים בסרט הזה גדול, שכן סיפורו הוא החומר שממנו נוצרים סרטים מרגשים עד דמעות, אבל הגורמים הרבים הפועלים בו לא מתחברים היטב והתוצאה מרגישה מתאמצת עד כדי כאב".

שחקן ראשי: רון – "לנבו קמחי המגלם את גדי לא התחברתי בתחילת הסרט, אך ככל שנקפו הדקות הצליחה דמותו של גדי לגעת בי עד סצנת סיום מטלטלת שבה הזלתי יותר מדמעה אחת. קמחי עושה כאן לדעתי את אחד מתפקידיו הטובים ביותר בתיאטרון ובקולנוע והוא ראוי ביותר לפרס אופיר לשחקן הטוב ביותר. אצלי הוא עבר את מבחן 'איש הגשם' (דסטין הופמן בסרט ההוא כאדם בעל צרכים מיוחדים שעושה תפקיד מופלא ולא מניפולטיבי ונצלני)".

ערן – "קמחי נותן פה הופעה מצוינת ומרגשת כגדי התמים וטוב הלב, וקשה שלא להיכבש על ידי הקסם שלו. הוא נוגע בכל המיתרים הנכונים, ובשום שלב הוא לא נותן את התחושה שמדובר בזיוף".

שחקני משנה: ערן – "אפילו דב גליקמן, שחקן מוכשר שמאז תפקידו המצוין ב'מי מפחד מהזאב הרע' נמצא בקאמבק גדול, מחפף פה בגדול, והופעתו בסרט מרגישה כאילו אנו צופים בשחקן חובב שבמקרה נקלע לסט צילומים של סרט קולנוע. גם אוולין הגואל, שבדרך כלל היא נפלאה, לא מצליחה להרשים. רמת המשחק הלא קבועה בין שחקני הסרט תורמת רבות לתחושה שלמרות שהסרט אורך קצת יותר משעה וחצי, הוא מרגיש ארוך ומייגע לעיתים".

[*]

רון – "דב גליקמן כראובן האב מייצר כדרכו הופעה משובחת כאדם שרק רוצה שיניחו לו לנפשו ולפתע נאלץ לטפל באדם אחר. גליקמן מביא למסך את האדם מהרחוב וללא כל מניירות והילת כוכבים נטמע בדמות המוסכניק שלאט לאט מגלה את האדם בעל לב הזהב שמסתתר בתוכו ומבין שכאב עליו לקחת אחריות ויהי מה. העובדת הסוציאלית מגולמת בחן רב על ידי אוולין הגואל שאני רק רוצה לראות עוד ועוד ממנה בקולנוע הישראלי".

שם הסרט: רון – "כל מי שראה את הסרט הישראלי הצנוע 'חיותה וברל' לא יכול שלא לזכור את סצנת הפתיחה המטלטלת שבה מבקרת עובדת סוציאלית את שני הקשישים ועושה להם הערכת תפקוד משפילה. שימו לב לתפקיד שרוכי נעליו של גדי בסרט וכמה שהבמאי מתריע מפני ניסיון לקטלג אנשים לפי פעולה כזו או אחרת".

ערן - "בשורה התחתונה, שם הסרט מעיד עליו בעצמו: הוא כמו שרוכי נעליים שלא נשרכו ובעליהם חשב לעצמו, מה הסיכוי שהוא באמת ידרוך עליהם וייפול? אני חושב שהמכה במקרה הנ"ל מאוד כואבת".