קאן היום ה-3 וה-4: החדש של אלמודובר והסרט רוקטמן

בקאן העניינים נכנסים להילוך גבוה ואני הולך למפגש בקומה העליונה במלון מג׳סטיק המפואר עם נדין לבקי, הבמאית הלבנונית שסרטה האחרון ״כפר נחום״ (שאני מסביר לכל המבקרים שמדובר במקום בישראל) זכה בפרס בתחרות הראשית בשנה שעברה והשנה היא ראש חבר השופטים במסגרת התחרות המשנית ״מבט מסוים״ (שבה לעיתים מסתתרים הסרטים המעניינים ביותר בפסטיבל).

במפגש שנערך על ידי חברת קרינג - שמארגנת את האירוע ״נשים בתנועה״ המצדיע לנשים בולטות בתעשיית הקולנוע - לבקי מספרת על שנים של מחקר שקדמו לעשיית סרטם העוצמתי העוסק בילדים החיים במחנות פליטים בלבנון ומנסים לשרוד (הסרט לא הוקרן בארץ בגלל סירוב של המפיץ הלבנוני להקרינו אצלנו). לבקי מספרת איך חוויותיה כאמא טרייה השפיעו על דרך עשיית הסרט ועל רצונה לחולל שינוי חברתיים כי לדעתה המקור לכל רוע הוא ילדות ללא אהבה. לבקי מספרת על תעשיית הקולנוע הלבנונית שנאבקת על עתידה ועל מדינה שמקווה לחזור לחיים נורמליים בעתיד.

[*]

(רון פוגל והבמאית הלבנונית נדין לבקי)

מהמפגש המרתק עם לבקי אני יוצא לסיבוב בשוק הסרטים ההומה אדם ותופס שיחה עם מפיצים מסין והונג-קונג. התעשייה שם פורחת וסרטי האקשן שוב מובילים דבר שאותי אישית מאוד משמח. בצהריים אני ממהר לשטיח האדום הראשון שלי לפסטיבל הזה, להקרנה של סרטה המצופה של מטי דיופ ״אטלנטיק״ .דיופ, שחקנית ויוצרת צרפתייה שמשפחתה היגרה מסנגל לפריז, יוצרת סרט קצת מוזר המשלב בין אמירה לחברתית להתרחשויות על טבעיות.

בחורה שגרה ליד האוקיינוס האטלנטי אמורה להיות משודכת לבחור שהיא לא אוהבת. בליל הכלולות מישהו מצית את המיטה שעליה אמור להתייחד הזוג הצעיר מה שמוביל לחקירה משטרתית. ברקע קבלן מושחת שחייב כסף לעובדיו כשנשות העובדים מגיעות אליו מדי לילה ודורשות את הכסף. הן נראות כהולכות מתוך שינה ובהמשך יתברר שאלו בכלל נשים שטבעו בים. מסובך? מבלבל? אפוף מיסטיות? אכן כן. בסרט מספר שחקנים סנגלים מוכשרים ובסיכומו של דבר זו יצירה לא שגרתית שזוכה למחיאות כפיים סוערות במשך דקות ארוכות.

בלילה ואני מגיע להקרנה של סרטו החדש של קן לואץ׳ ״סליחה שהחמצנו אותך״. הסרט הוא בעצם המשך ישיר בנושאו לסרטו הקודם ״אני דניאל בלייק״ וגם הסרט הנוכחי עוסק בבריטניה של ימינו ובאנשים שמנסים לשרוד בעבודות דחק, עובדים 14 שעות ביום, שישה ימים בשבוע - ללא תנאים בכלל ועדיין כורעים תחת הנטל. פול לאוורטי התסריטאי יוצר עוד סרט אימה ריאליסטי על חברה שאיבדה עצמה לדעת. סרט שכל אדם באשר הוא צריך לראות ולשאול את עצמו לאיזו חברה הפכנו. זהו הסרט הראשון בקאן שממש שמחתי שראיתי. אחרי חצות ובדיוק לפני שאני הולך לישון מתקשר חבר ישראלי ומספר שהגיע למלון שלו והדלת נעולה. אני יוצא לחלץ אותו והוא ישן אצלי בדירה. למחרת, אחרי החילוץ ההירואי, העניינים רק מתחממים בקאן, אבל מזג האוויר מתקרר. 15 מעלות ורוח בריביירה. פתחתי את היום שלי בצפייה בסרט המוקרן מחוץ לתחרות ״רוקטמן״, ביוגרפיה מוזיקלית על חיו של סר אלטון ג׳ון - אחת הדמויות הצבעוניות ביותר בפופ העולמי.

דקסטר פלטשר (שאני בכלל זוכר אותו בתור הקונסיירז׳ בסדרה המופלאה ״מלון בבילון״) מפתיע וכל מה שלא היה ב״רפסודיה בוהמית״ המשוקץ והמתחנף נמצא בסרט הזה. יש בו נאמברים מוזיקליים מרשימים (וגם מגוחכים) והתעסקות ללא בושה במיניותו של אלטון. הסרט מרגש לעיתים (אני הזלתי דמעה פה ושם) וגם נועז, אבל שוב ושוב הוא חוזר למבנה הבסיסי והשחוק של ביוגרפיה הולמרקית נוצצת על איש מפורסם שעבר שבעה מדורי גיהנום כי הוא רק רצה חיבוק. כבידור קליל הייתי בהחלט ממליץ על הסרט. במסיבת העיתונאים התרגש מאד טארון אגרטון, המגלם את סר אלטון בכישרון רב. הוא סיפר על כך שבאודישן לבית ספר למשחק הוא בחר בשיר של אלטון. כמו כן ציינו הוא והבמאי את שיתוף הפעולה המדהים שזכו לו מהזמר.

יצאתי מהאולם הענק שבו נערכות הקרנות הפרמיירה ומיהרתי לראיון בחוף הים הסוער עם במאי ושחקני הסרט ״עלובי החיים״, סרט צרפתי שהפך לשיחת היום בפסטיבל. את הראיונות אפרסם במועד יציאת הסרט, אך אציין כי הבמאי העונה לשם ליידי לי היה חביב מאוד. הוא סיפר על ילדותו באיזור שבו הוא צילם את הסרט ועל התקווה שלו כי הסרט יחולל שינוי מחשבתי בקרב הממשל הצרפתי, שלטענתו מתעלם לחלוטין ממיעוטים ומתושבי אזורי מצוקה.

[*]

(רון פוגל וליידי לי, במאי הסרט "עלובי החיים")

שבת מתקרבת וזה בדיוק הזמן לקפוץ לקבלת שבת בביתן הישראלי כולל קידוש. הביתן הישראלי פעיל מאוד ובשבת תתקיים בו הקרנה של גמר האירוויזיון על המסך הגדול. אני אץ לי להספיק להקרנת סרטו החדש והמצופה של פדרו אלמודובר ״כאב ותהילה״ העוסק בזכרונותיו ובתחושותיו של במאי קולנוע בדעיכה. אני מת על אנטוניו בנדרס ומדובר בסרט מאוד אישי וחושפני של אלמודובר, אבל בסופו של דבר קצת התאכזבתי. כשאצפה בסרט בצפייה שנייה לקראת סוף הפסטיבל אגבש עליו דעה מוצקה יותר.

לילה יורד על קאן ואני בדרכי למסיבה של הטיוואנים. הסרט הטייואני ״ נינה וו״ המסקרן של הבימאי מידי זי מוקרן במסגרת ״מבט מסוים״ ואני אראיין את הבמאי ואת הכוכבת הראשית בסמוך להקרנתו. במסיבה אני פוגש סוף סוף את ידידי ריקרדו, קונסול הכבוד של קוריאה בפירנצה, שמארגן גם את פסטיבל הקולנוע הקוריאני של פירנצה וגם את זה הסיני .המסיבה כדרכן של המסיבות האסייתיות מושקעת ושווה ביותר. בסוף יום ארוך אני נפרד מהחברה העליזים ומידידתי המפיקה הטאייונית אמנדה והולך לאגור כוחות לעוד יום במטחנת הקולנוע הגדולה בעולם. לילה טוב מהטיילת בקאן.