הדור החדש: רותם דימנד, במאית הצל של הצמות

"הצל של הצמות" הוא סרטה הדוקומנטרי של הבמאית רותם דימנד, מבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים, שהוקרן בפסטיבל סרטי הסטודנטים הבינלאומי שמתקיים בימים אלו בסינמטק תל אביב לאחר שהוקרן גם בפסטיבל הקולנוע בירושלים ופסטיבל דוקאביב. הארכיון המשפחתי ישב בחושך, עד אשר רותם הפצירה באמה ורדה לצפות בתצלומי ילדותה מחדש. הצילומים נתגלו כמסמכים תיעודיים של צלמת חובבנית, אמה של ורדה, אשר תיעדה את חייה בתל אביב בשנות השישים המאוחרות. בשיחה עם רותם צללנו לעומקם של הצילומים הנראים בסרט, שוחחנו על זיכרונות סובייקטיביים שעלולים לתעתע בנו, על הבחירות של רותם כבמאית, וגם כבת ונכדה, על איך זה מרגיש לקחת נושא משפחתי-אישי ולחשוף אותו בפני העולם, על האתגר ביצירת הסרט ועוד.

מהיכן הגיע הרעיון לסרט?

"תמיד ידעתי שקיימים מכתבים ישנים בבית. סבתא שלי הייתה אגרנית וצלמת אובססיבית. בערב פסח מסוים הודעתי לאמא שלי שאני רוצה לקרוא את המכתבים. הם עברו איתנו דירה ואמא שלי אף פעם לא נגעה בהם. היו בהם התכתבויות של סבא וסבתא שלי עם חברים שלהם אחרי מלחמת העולם השנייה. כשקראתי בהם, קראתי לאמא שלי והיא התיישבה לידי, פתאום התחילו לצוף סיפורים. מה שקיים בסרט זה קצה המזלג, הוא יותר מתמקד ביחסים. מה שהיה במכתבים אלו סיפורים משפחתיים שצריך לחקור אותם. כך זה בעצם התחיל, משם גם פיתחתי את הסרטים והתחלנו את השיחות, וכך הסרט יצא לדרך".

מה משך אותך לסיפור הזה?

"היסטוריה ועבר זה משהו שתמיד מעניין אותי, אבל מה שבעיקר משך אותי זה החיבור לאמא שלי. זה חלק ממנה שאני מרגישה שלא הכרתי עד הסוף, אז זו הייתה דרך להיכנס לשם".

[*]

(רותם דימנד במרכז התמונה לצד יוחאי מלכה וורדה דימנד. צילום: דניאל אליאור)

איך הייתה העבודה עם אמא שלך במהלך הסרט?

"אמא שלי תמיד סומכת עליי והולכת איתי יד ביד. זה היה מורכב כי הגענו לכל מיני מצבים רגשיים של שתינו שלא צפיתי אותם. היו הרבה הפתעות. כשהתחלתי עם כל היצירה לא באמת ידעתי על מה בעצם הסרט ומה יהיה הסיפור. הגענו לכל מיני פינות חשוכות ואפלות, ובסוף מה שקיים בסרט זה גם מה שעלה מתוך השיחות וגם תוצאה של עבודה עם העורך שלי על הנרטיב שבו החלטנו להתמקד".

בסרט ניתן לראות ילדה שמחה וצוחקת, אך בזכרונות שאימך מעלה היא לא הייתה ילדה שמחה. כיצד את מסבירה את ההבדל הזה?

"אני חושבת שבאופן כללי כל בן אדם מספר לעצמו נרטיב מסוים וזוכר דברים באופן מסוים, לא בהכרח כפי שהם קרו באופן חיצוני. אמא שלי סיפרה לעצמה נרטיב של איזו ילדות הייתה לה ואיזו אמא הייתה לה, ורציתי להראות לה דרך הסרטים שהיו צדדים טובים ושהיא הייתה ילדה שמחה שנראית מאושרת. אני חושבת שזה מורכב: הילדה הזו גם חוותה קשיים וגם היו שם רגעי אושר. הרבה פעמים אנחנו בוחרים מה למחוק מהזיכרון ומה לספר לעצמנו". אז ניסית לכוון אותה יותר לצד החיובי של הזיכרונות?

"יצאתי לדרך עם מחשבה שאצליח לפייס את אמא שלי עם אמא שלה שנפטרה, מה שלא קרה בפועל כי אי אפשר לביים את המציאות. ניסיתי כל הזמן להציב עליה איזשהו אור אחר ולהראות לה שאמא שלה היא אישה שהמשפחה שלה נרצחה בשואה, שבעלה נפטר ושהמאהב שלה נפטר. יש עוד הרבה דברים שקרו שלא קיימים בסרט שהאירו לי את זה שמדובר בסיפור חיים טרגי שהביא בן אדם להתנהג באופן מסוים. בסופו של דבר אי אפשר להתווכח עם רגשות, תחושות וזיכרונות, אפשר רק לנסות לספר אותם אחרת. בסוף גם הבנתי שהמטרה היא לא לפייס בין אמא שלי לאמא שלה, אלא לנסות להבין כיצד החינוך וכל הדרך שאמא שלי עברה בתור ילדה וכבן אדם ביחד עם אמא שלה הביא אותה להיות האמא שהיא עבורי ועבור אחיי ומשפחתי. זו בעצם הייתה ההתרה".

יש לאימך הרבה ביקורת על התפקוד של האמא שלה ועל אמירות קשות שהיא אמרה לה. כיצד היחס בין שתיהן השפיע על היחס ביניכן?

"כמו שאמא שלי תמיד אומרת, היא לקחה את כל מה שהיה עם אמא שלה ופשוט עשתה ההיפך. בניגוד לאמא שלה, היא האמא הכי מאפשרת, מחבקת ותומכת, והיא התייחסה לזה כאל איזושהי תמונת מראה של איך שהיא לא רוצה להיות".

[*]

בסרט את לא שופטת את סבתא שלך. מה דעתך על האופן שבו היא חיה את חייה?

"אני אוחזת בדעה שקשה לשפוט בן אדם, במיוחד עם הדברים שהיא עברה. אלה היו זמנים שונים. פעם יחסי הורים-ילדים לא היו כפי שהם היום. אני מנסה לראות אותה בצורה כמה שיותר רחבה, אמא שלי תמיד תראה אותה בתור אמא שלה שהתנהגה אליה באופן מסוים. היא נפטרה כשהייתי יחסית צעירה, אז היחסים תמיד היו שונים בתור סבתא ונכדה. ההסתכלות שלי עליה בתור בן אדם בוגר עוזרת לי להבין דברים שלא הבנתי כילדה. ניסיתי גם לגרום לאמא שלי להבין על אמא שלה דברים שהיא לא הבינה כילדה".

מה היה האתגר הגדול ביותר בעשיית הסרט?

"בעיקר עשייה של סרט אישי. כשנכנסים לדבר כזה צריך להבין מה הדבר הנכון לעשות ולעבוד לפי איזשהו מצפן פנימי, כי מצד אחד אני מביימת סרט ומנסה לספר סיפור מסוים, ומצד שני מדובר באמא שלי. זה משהו שליווה אותי מתחילת העבודה על הסרט ומלווה אותי עד עכשיו".

איך זה באמת מרגיש לקחת נושא משפחתי-אישי ולחשוף אותו בפני העולם?

"זה מעלה הרבה שאלות מוסריות, כמו האם אמא שלי באמת מעוניינת לפתוח את הדברים, או שהיא מעוניינת ללכת איתי בדרך הזו כי אני רוצה לצעוד בה? מה שכיוון אותי זה לעשות את זה בעדינות ורגישות, לנסות להיות איתה לאורך כל הדרך, ולא לעשות דברים שאני מרגישה שהם לא נכונים".

עם אילו מחשבות היית רוצה שהצופים ייצאו מהסרט?

"הייתי רוצה שייצאו עם חומר למחשבה על היחסים שלהם עם הוריהם ובין בני אדם באופן כללי. חשוב לנסות תמיד לחשוב על הצד השני ולראות את התמונה הגדולה. צריך להבין שכולם משרטטים איזשהו נרטיב, אבל יש עוד דברים שמתחבאים מסביב שאנחנו לא תמיד בוחרים להסתכל עליהם".

מה סבתך הייתה חושבת על הסרט אילו היא הייתה צופה בו?

"הלוואי שהייתי יודעת. הייתי ממש רוצה שהיא תצפה בו ולדבר איתה על אינסוף דברים. הייתי רוצה להקשיב למה שיש לה להגיד".

מה מושך אותך לקולנוע?

"תמיד התעסקתי בקולנוע, עוד מהתיכון, סרטים זה משהו שתמיד ליווה אותי. אני גם מתעסקת בצילום ובעריכה. אני מרגישה שקולנוע זה משהו שמכיל בתוכו את הכל ולכן כשאני בוחרת בקולנוע אני בעצם בוחרת בהכל. זה לא מצמצם ומאוד רחב וזה מה שמשך אותי לשם".

איזה סוג של סרטים את שואפת לביים בעתיד?

"סרטים מאתגרים שנותנים חומר למחשבה. משהו שאנשים ייצאו איתו וילך איתם. שהם ינסחו לעצמם כל מיני הבנות ודברים על החיים שלהם ועל הדרך שבה הם פועלים וחווים את העולם".