לא יכולתי לעשות את הסרט עם שחקנים אמיתיים: ראיון עם במאי כאן ועכשיו

רומן שומונוב לא האמין שיתעסק יום אחד בקולנוע. מבחינתו קולנוע היה עסק לעשירים ומוכשרים ממנו, אם כי הוא חלם על זה מהילדות. בגיל 17, שומונוב עלה לארץ מרוסיה לבדו. במקום קולנוע, הוא עסק בשני תחומים- למידה למנהל עסקים ולהקת ראפ. "למדתי מנהל עסקים במשך חצי שנה וסבלתי מכל רגע", נזכר הבמאי. "זה היה בתחילת שנות האלפיים כשהייתה סצנת ראפ מאוד חזקה של העלייה. לכל אחד היה הרבה מה להגיד וגם לי. כל השירים שלי סבבו סביב העלייה וההגירה".

בנושא ההגירה עוד יעסקו סרטיו הבאים של הבמאי, אם כי באותה העת הוא נהג להתמקד במוזיקה. 'דה נוקס', הלהקה ששומונוב היה חבר בה בתחילת שנות האלפיים, הייתה חלק מהזרם שהובילו ראפרים צעירים יוצאי רוסיה ואוקראינה. הפעילות בקרב הלהקות גם הייתה התנסות הראשונה של הבמאי המתחיל בתחום הצילום והעריכה כשהחל ליצור קליפים עבור הלהקה שלו ועוד אחרות, אך זה לא היה עיסוקו העיקרי. בהמשך, שומונוב התגייס לצבא ולמד עברית ברמה יותר טובה, דבר שהקנה לו יותר ביטחון ללכת וללמוד קולנוע. "חשבתי שמי אני בכלל? כל מי שיגיע למכללה הם אנשים מיוחדים שמנוסים בקולנוע ואני בטח אהיה התלמיד הכי גרוע שם", אומר הבמאי על תחילת לימודיו במכללת 'ספיר'. "אבל נכנסתי לעולם שהוא ממש שלי, נהניתי מכל רגע ומכל יום שעובר, ובעיקר הרגשתי שמצאתי את המקום שלי".

[*]

(משמאל לימין – פרמיירת הסרט "כאן ועכשיו" עם הבמאי רומן שומונוב, השחקנים אדוארד חמלינצקי "מיקסר" ו אנדרה ולאד דובינסקי. צילום: רפי דלויה).

במסגרת הלימודים גם יצר שומונוב את סרטו העלילתי הראשון, סרט בן 35 דקות בשם "אף אחד חוץ מאיתנו", שזכה בין השאר בפרס הסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל במקסיקו ובפרס השחקן הראשי הטוב ביותר בפסטיבל חיפה. אבל בעיקר הסרט הקנה לבמאי את האישור כי ישנם אנשים שכן יתעניינו בנושאי העלייה בקולנוע וגם חיבר את חבורת ה'נון-אקטורז' (שחקנים שמשחקים את עצמם ללא ידע מקדים במשחק) של ולאד דובינסקי, מיקסר ורנאט חסנוב. השלושה היו חלק מסצנת הראפ שבה היה חבר הבמאי וגם כיכבו לראשונה בסרט ביחד.

"אחרי שסיימנו ללמוד ועשינו את הסרט ישבנו אני וחבר שלי והתחלנו לכתוב תסריט לפיצ'ר עלילתי ארוך שבסוף התפתח ל'כאן ועכשיו'. אבל כשהתחלנו לכתוב אני הרגשתי שאני צריך עוד קצת מחקר, להיכנס לעולם הזה יותר לעומק. אז הלכתי למיקסר, חבר שלי, ואמרתי לו: 'אחי אני רוצה לצלם סרט, יש לכם איזו תחרות שאתם מתכוננים אליה?'. אז הוא ענה שהם בדיוק עכשיו שוקלים אם לגשת לאחת התחרויות הגדולות בעולם. ככה התחלנו את הסרט הדוקומנטרי 'החולמים מבבילון'".

רומן התחיל לבדו לצלם את מיקסר וחבריו במשך חודשיים עד שהחליט להתייעץ עם המרצה שלו לשעבר, הבמאי דורון צברי. צברי התלהב מחומרי הגלם ולקח על עצמו את הפקת הפרויקט. "פתאום היה לנו תקציב לצילומים ממענק של קרן 'גשר'. זה התחיל לפתע לתפוס צורה של סרט ממש". התוצאה הייתה אחד מהסרטים הדוקומנטריים המוצלחים ביותר שנוצרו באותה שנה בארץ שהיה אף סרט הפתיחה של דוקאביב, זכה בפרס סרט הביכורים בנוסף לפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר של פסטיבל בודפשט. כל זאת מעבודת תחקיר שעליה ביסס שומונוב את סרטו העלילתי הראשון באורך מלא והאישי ביותר- "כאן ועכשיו".

הסרט עוקב אחר ארבעה חברים בשם אנדרי, זורה, רינט ומיקסר, מהגרים מברית המועצות, הגרים באחת מהשכונות העניות בעיר בפריפריה וחברים בהרכב ראפ. הם מתאמנים בבית נטוש, לקראת אודישנים לפסטיבל מוזיקה בינלאומי ומשקיעים את כל זמנם בחזרות, מתוך תקווה שהניצחון בתחרות יאפשר להם להשפיע ולשנות את המציאות סביבם. אבל הכל מתפרק כאשר אנדריי, חווה משבר בבית. הבנק מאיים בעיקולים, ורשויות הרווחה מאיימים לקחת את אחותו של אנדריי מהבית. החברים מנסים נואשות לעזור לו, ומסכנים לא רק את החלום אלא גם את החיים.

חששת להיכנס לנושא אישי כמו העלייה והקליטה בארץ?

"יש לנו את הפנטזיה הזו להרבה מאוד מהעלייה שרוצים שישמעו אותם ושיכירו בהם אבל חשבנו שזה עולם כזה שאנחנו מכירים ואף אחד אחר לא באמת יתעניין בו. אז מאוד דאגתי אבל אחרי שעשיתי את הסרט גמר הבנתי שיש קהל ישראלי שדווקא מאוד ישמח לשמוע את הסיפור, גם אם זה מגיע ממקום שקצת פחות מוכר".

התעסקת הרבה בסרטים דוקומנטריים וגם בסרטים עלילתיים, יש לך העדפה להמשך הדרך?

"אני מאוד אוהב סרטים ריאליסטיים. גם 'כאן ועכשיו' זה סרט מאוד ריאליסטי ועל גבול הדוקומנטרי. צילמנו אותו כמה שיותר קרוב למציאות, במצלמת כתף ועם הרבה וואן-שוטים שייתנו לקהל הרגשה שהכול אמיתי והכול באמת קורה. אז למרות שכתבנו תסריט עלילתי והכול, עדיין שמרנו על הסרט כסרט ריאליסטי. מעניין אותי לעשות סרטים כאלה, בין אם הם דוקומנטריים ובין אם הם עלילתיים".

מוטיב נוסף שהבמאי השתמש בו על מנת להשיג ריאליזם הוא השימוש בנון-אקטורז שגיבש שוב את החבורה שאיתה עבד שומונוב ב"אף אחד חוץ מאיתנו". "לא יכולתי לעשות את הסרט הזה עם שחקנים אמתיים. אתה יודע, שחקנים אמתיים היו משחקים אנשים מהרחוב אבל הם לא הולכים, מדברים ומתנהגים כמו אנשים מהרחוב. אפילו איך שאתה יורק זה משהו שיאפיין מישהו מהרחוב".

איך זה היה לעבוד עם שחקנים בלי עבר במשחק?

"תשמע יש במאים שזה מפחיד אותם, אני מאוד אוהב את זה כי יש ממש תהליך של עבודה. שחקן מקצועי יודע מה צריך לעשות ולכן יש תהליך אבל הוא מאוד קצר ומוגדר. שחקן שלא למד משחק מגיע מאפס ואתה עושה אתו את כל התהליך מהמשפט הראשון, מה שאומר המון חזרות. בסופו של דבר יש רגע מאוד יפה שהתהליך מסתיים וכולנו שמחים בו."

איך גרמת לנון-אקטורז, אנשים עם עבודות ופרנסה מחוץ לסט, להיות כל כך מחויבים לסרט?

"כי הם כל הזמן חיים באיזו אשליה שלא שומעים אותם ולא רוצים לשמוע אותם. סרט זה איזה כלי מטורף שפשוט יכול להוציא את הסיפור שלהם החוצה וזו הסיבה למה הם באמת הוציאו את המקסימום בסרט הזה".

מה הפרויקט הבא שלך?

"הפרויקט הגדול שאני עובד עליו הוא סרט דוקומנטרי על מלחמת העולם השנייה שאותו אנחנו מצלמים חלק באוקראינה וחלק בארץ. זה סרט על חייל יהודי-רוסי ששינה את מערך המלחמה נגד הנאצים וכשהוא הזדקן הוא התגורר בארץ בדירה קטנה של חדר וחצי כשאף אחד לא באמת הכיר את הסיפור שלו. הוא נפטר לצערי לפני שלושה חודשים אחרי שהספקנו לצלם אותו קצת וגם לעשות מחקר על הסיפור המטורף שלו. אנחנו עכשיו מצלמים את כל החלקים העלילתיים של הסרט שזה כאילו לשחזר את החיים שלו".

יש לך מסר ליוצרים צעירים?

"מה שאני תמיד אומר לאנשים שמתחילים רק עכשיו זה לעשות סרט אישי. סרט אישי זה אומר לספר את הסיפור שנוגע בהם, סיפור שהם מכירים אותו. זה תמיד יותר קל ויותר נכון כי יש דברים שאתה עושה אינסטינקטיבית שזה משהו שיכול להיות מאוד נכון לסרט ראשון. זה יכול להיות סרט על המשפחה או על מה שהם עברו. כשאתה עושה משהו שאתה לא מכיר זה יכול לצאת לך מאוד טכני, אבל כשאתה עושה סרט שהוא אישי ושחשוב לך אז יש הרבה דברים שאתה עושה ממקום רגשי".