השיח נפיץ והקו ליציאה משליטה מאוד דק: ראיון עם במאי נתראה בשמחות

הפעם הראשונה בה צפיתי בסרט "נתראה בשמחות" הייתה בפסטיבל הקולנוע בטאלין אותו סיקרתי. הופתעתי לגלות קומדיית אימה ממזרית שצולמה בלוס אנג'לס הכוללת קאסט מצוין שכולל בין היתר את לירז חממי ומיכאל אלוני וסטפי סלמה מהסדרה הצרפתית המצליחה "10 אחוז". אחרי ההקרנה הצטרפתי לצוות במסעדה מקומית לחגוג את הפרמיירה ואז התברר שהמטבח סגור. מכיוון שמדובר בישראלים נמצא הפיתרון. במאי הסרט מיכאל מאיר ("עלטה") הלך וקנה לכולם אוכל בדוכן מזון סמוך. שנתיים אחרי, ומגפה עולמית בתווך, נפגשתי שוב עם מאיר לכבוד צאת סרטו לקולנוע.

ספר על תהליך הליהוק

"תהליך הליהוק היה מאתגר. זהו אנסמבל של עשרה שחקנים שחייבים לעבוד ביחד ולהרגיש כיחידה אחת. מיכאל אלוני ואלון פדות שחקו בסרט הקודם שלי, 'עלטה', וידעתי שאני רוצה לעבוד איתם שוב. לכן עוד כשעלה לנו הרעיון לסרט, דיברתי עם שניהם מראש וגם מיכאל וגם אלון נדלקו על הרעיון של ארוחת ערב של ישראלים שיוצאת משליטה ואמרו, עוד לפני שהיה תסריט גמור, שהם בפנים.

לעומתם, את לירז חממי לא הכרתי בכלל. בשיחה עם המלהקת, הילה יובל, אמרתי שסיגל, בעלת הבית והתפקיד הראשי, שנמצאת כמעט בכל סצנה, צריכה להביא קשת כל כך נרחבת של רגשות, לקפוץ מקומדיה למלודרמה וחזרה בשבריר שנייה ולהיות הדבק בין כל שאר הדמויות. תמיד דמיינתי את אחת הכוכבות האדירות של אלמודובר - כרמן מאורה או פנלופה קרוז - רק עם טוויסט ישראלי. הילה לא היססה לשנייה. היא אמרה 'תקשיב, אני שולחת לך אופציה אחת - לירז חממי. אנחנו כמובן יכולים להמשיך ולחפש, אבל זו תהיה טעות', והיא צדקה לגמרי. אחרי שראיתי שני קטעי וידאו של לירז פשוט התאהבתי.

התפקיד של אליה, החברה שמייקל (מיכאל אלוני) מביא לארוחה, נכתב במקור לשחקנית אפרו-אמריקאית. העונה השנייה של '10 אחוז' בדיוק עלתה אז בנטפליקס ובכל ישיבת ליהוק אמרתי שאני מחפש מישהי עם הווייב של סטפי סלמה. המפיקה, פאולה, שגם מתה על הסדרה, הציעה פשוט לשנות את התפקיד מאמריקאית לצרפתייה ולפנות לסוכנת של סטפי. מסתבר שסטפי מאוד אהבה את 'עלטה' והסכימה לקרוא את התסריט.

כשנפגשנו בסקייפ בפעם הראשונה היא הייתה מאוד רצינית ואמרה שיש לה רק שאלה אחת לפני שמתחילים - אם הסרט אמור להיות קומדיה. אמרתי לה שכן, בוודאי. סטפי נשמה לרווחה, דפקה חיוך ואמרה, 'וואו, מזל. כי כשקראתי את התסריט לא יכולתי להפסיק לצחוק, גם בקטעים שגולשים למריבות ולאלימות. וחששתי שאולי יש פה איזה פער תרבותי ואולי אני לא אמורה לצחוק כל כך בקטעים היותר אכזריים'. מהרגע הזה השיחה פשוט קלחה והיה ברור לשנינו שהתפקיד שלה. את מייק בורשטיין הערצתי בתור ילד, אז כשתומר, המפיק, הציע לפנות אליו לתפקיד של הרב, יכולתי רק לקוות שהוא יגיד כן. הרעיון שמייק יופיע במין עיוות קטנוני ותחמן לדמות התמימה והעדינה שעשתה אותו ב'קונילמל' היה נראה לי פשוט מעולה. מזל שלמייק יש כזה חוש הומור".

[*] איך מתאמים הפקה ישראלית בארה"ב?

"אילוצי השחקנים היו גם הם אתגר להפקה. לירז הגיעה מלונדון, מיכאל מהארץ, סטפי מפריז, איריס בר מניו יורק ואלון פדות מאוסטין. שני אטיאס שגרה בלוס אנג׳לס טסה ישר מהצילומים לחתונה שלה בארץ. המפיקים פאולה פוריני ביסון ותומר אלמגור הצליחו לארגן לו״ז בר ביצוע ויצאנו לדרך עם צוות מדהים שכלל ישראלים, כמו הצלם זיו ברקוביץ׳ ועוזרת הבמאי קרן הנטמן, לצד צוות הוליוודי כמו הפעלולן פיל טאן ('שודדי הקאריביים', 'התחלה'), איש איפור האפקטים וינסנט ואן דייק ('דקסטר', 'האנטומיה של גריי') ואיש הסאונד מרטין לופז ('ספיידרמן', 'הספר הירוק').

איך היה לצלם סרט שלם בלוקיישן אחד?

"הכל צולם בווילה בלוס אנג'לס. היה בכך יתרון אדיר מבחינה הפקתית, אבל גם אתגר, כי כולם כלואים בתוך בית במשך כל הצילומים והיה גם איזה 30 מעלות בחוץ, אז כולם הצטופפו בפנים בשביל המיזוג. בהחלט היה צפוף. מה שהקל מעט היה שצילמנו עם שתי מצלמות. זה חסך כמובן זמן כשצילמנו את הסצנות מרובות השחקנים, אבל גם הרבה פעמים בזמן שצילמנו, נגיד, בסלון, הצוות של זיו העמיד כבר את המצלמה השנייה במטבח, וכשעברנו למטבח, הם פרקו את הסלון ועברו לבריכה, כך שחסכנו זמן מעברים גם בתוך הווילה. בחוץ היה אזור עם מזרונים שם התאמנו הפעלולנים והשחקנים על המכות והנפילות. והיה גם חדר שירותים ומקלחת אחד שיועד אך ורק לשטוף את הדם מהשחקנים בין טייקים ובסוף כל יום צילום".

עלילת הסרט, שזכה בפרס התסריט בפסטיבל חיפה, עוקבת אחר מייקל (מיכאל אלוני), שחקן ישראלי המתגורר בלוס אנג'לס ומגיע עם חברתו, אליה (סטפי סלמה), לווילה המפוארת של זוג ישראלים בהוליווד הילס, שם מתכנסת לה חבורה של ישראלים לארוחת שבת שגרתית .מה כבר יכול להשתבש? מסתבר שהכל! פערים תרבותיים ותערובת הרסנית של אלכוהול, חרמנות, אגו ותאוות בצע, מדרדרים במהירות את הערב למלחמת אחים פרועה והזויה.

איך נולד הרעיון לסרט?

"הרעיון נולד כשהוזמנתי לארוחת ראש השנה אצל מכרים בלוס אנג׳לס. זו הייתה השנה הראשונה לכהונת טראמפ ולאן שהלכת אנשים דיברו על פוליטיקה. בארוחה הזאת האורחים היו קבוצה מאוד מגוונת של אנשים והדעות שעלו בשולחן היו מכל הקשת הפוליטית. על אף שהווליום עלה וההתבטאויות בשולחן היו קשות וחלק מהדעות קיצוניות, בסוף השיחה כולם נשארו חברים, התחבקו ואמרו חג שמח - אבל שאלתי את עצמי, מה אם לא? מה אם דברים היו יורדים לפסים אישיים ויוצאים משליטה? התחושה שלי הייתה שהקו מאוד דק והשיח מספיק נפיץ ובעצם איך זה שזה לא קורה כל הזמן. גיא איל, מוזיקאי וחבר קרוב שגדל איתי בחיפה וגר היום בלוס אנג׳לס, התלהב מהרעיון והתיישבנו לכתוב את התסריט ביחד".

מדוע לעסוק בישראלים בבוורלי הילס?

"רציתי לעסוק בישראלים בלוס אנג׳לס בגלל שהקהילה הישראלית שם מאוד מגוונת ומייצגת את כל הקשת החברתית של ישראל, שלא כמו קהילות גולה אחרות שהן הרבה יותר הומוגניות. יש מלא ישראלים בצפון קליפורניה באזור המפרץ, אך רובם הגדול הייטקיסטים, בני מעמד גבוה, אקדמאים, נשואים פלוס. בלוס אנג׳לס תמצא את כל הישראלים מסביב לאותו שולחן. משהו שאני חושב הוא נדיר אפילו כאן בארץ."

האם זהו סרט אימה? קומדיה? יש לו הגדרה לדעתך?

"מבחינת הז׳אנר, הסרט לדעתי הוא קודם כל קומדיה. גם לפי תגובות הקהל, שלא מפסיק לצחוק בהקרנות בארץ ובחו״ל הסרט הוא קומדיה. אולי שחורה מאוד, אבל קומדיה. יש בו גם אלמנטים של gore ואקספלויטיישן. מבקר בארה״ב קרא לו Jew-sploitation וגם קצת רגעים של מתח ואימה. ברור שיש כאן ערבוב ז׳אנרים ואני חושב שזה חלק מהקסם של הסרט וגם הכיף של הקהל שלא מצפה לכיוונים המפתיעים שהסרט לוקח ככל שהוא מתקדם".

מהם מקורות ההשראה שלך לסרט?

"מקורות ההשראה לתסריט ולסרט הם רבים ומגוונים. החל במחזות נקמה שתמיד אהבתי, כמו הטרגדיה הספרדית של תומאס קיד, מחזות של תומאס מידלטון, טיטוס אנדרוניכוס של שייקספיר וכו׳ שזה ז׳אנר שעוסק בנקמה, טירוף, רצח וגם משולבים בו אלמנטים של מטא-דרמה וכלה בסרטוני רשת כמו טיסת השוקולד או מלחמת כיסאות הפלסטיק. מבחינה רעיונית, הסרטים של בוניואל שימשו את ההשראה המרכזית לפרויקט - בראש ובראשונה 'המלאך המשמיד', קומדיה מקאברית שרומזת שלכולנו סודות אפלים ויצרים חייתיים. הסרט לוקח קבוצת אורחים מהמעמד הגבוה וכולא אותם יחד עד שהם מתנפלים זה על זה. גם 'סוד הקסם הבורגני' ו'רוח החופש', סרטים שמעמתים את הגיבורים הבורגנים שלהם אל מול חוליים של החברה בה הם חיים ועוסקים בהתפוררות של אותו מארג חברתי היו השראה.

מבחינה סגנונית אלמודובר היה השראה גדולה – 'נשים על סף התמוטטות עצבים', 'מה עשיתי שזה מגיע לי', 'לחזור' היוו השראה גם לעיצוב, גם למצלמה וכמובן לעבודה עם השחקנים ובראשם לירז חממי. מה שדווקא מאוד לא אלמודוברי בסרט, זה שלא עשינו שימוש בצבע אדום. החלטנו, הצלם זיו ברקוביץ׳ ואני, שפרט לדם שנשפך באדיבות בסרט, לא יהיה שום פריט אדום בפריים. הדבר הכי קרוב זו השמלה של לירז, שהיא בורדו כהה. מעבר לזה, מכיוון שהסרט מוקדש לחברה טובה שנפטרה לפני שהתיישבנו לכתוב, אז הסרט גם מלא בהומאז׳ים, קריצות ורפרנסים לסרטים רבים שהיא אהבה וראינו ביחד - סרטים של טרנטינו כמובן, 'תעתועי גוף' של דה פלמה, 'המסיבה' של בלייק אדוארדס, 'לחזור' של אלמודובר, 'מועדון קרב' של פינצ׳ר ועוד מלא".

אתה בקשר עם השחקנים? יש לך תכניות עתידיות איתם?

"אני שומר על קשר עם רוב השחקים וחלק מהצוות - חלקם חברים גם מלפני 'נתראה בשמחות', ועם חלק אני גם מתכנן פרויקטים נוספים. אני כרגע בפיתוח של סדרת מתח לטלוויזיה ובעיבוד של ספר בלשי לתסריט".