Seret מהעבר: 50 שנה לתפוז המכני

"האדם אינו פרא אציל, הוא פרא בזיוני. הוא חסר-הגיון, אכזרי, חלש, שוטה. אני מגלה עניין מהטבע האכזרי והאלים של האדם כיוון שזהו דיוקן אמיתי שלו. כל ניסיון ליצור מוסדות חברתיים עם ראיית עולם שגויה על האדם, כנראה נידון לכישלון." (סטנלי קובריק)

היום, לפני חמישים שנה, ב-19 בדצמבר 1971, יצא סרטו התשיעי של אחד מגדולי הבמאים בכל הזמנים, סטנלי קובריק. מעטים ידעו שזהו סרט שישנה את העתיד של הקולנוע. מדובר ביצירת מופת רבת ממדים ובעלת נפח פסיכולוגי ופילוסופי עצום. הסרט מגולל את סיפורו של אלכס, צעיר מתבגר שחי בבריטניה עם הוריו. אלכס מבלה את ימיו יחד חבריו בתקיפת אנשים חסרי אונים, גניבות ואונס נשים. במהלך הסרט, חבריו בוגדים בו וגורמים למאסרו. במהלך המאסר הוא משתתף בניסוי שנועד להמיר עבריינים אלימים לאזרחים שומרי חוק באמצעות התניה פסיכולוגית.

אלכס מקריין את מאורעות הסרט בקור רוח מקפיא דם, גם כאשר המילים שיוצאות לו מן הפה אמורות לגרום לתגובה רגשית עזה. דמותו מגולמת על ידי מלקולם מקדואל, בתפקידו גדול ביותר כשחקן. הוא מצליח להעביר בנו את הפחד והאימה מאופיו חסר הרסן של אלכס, ולעורר בנו חמלה ורחמים כאשר עוברות עליו תלאות בחלקו השני של הסרט. הניגודיות הגאונית הזו בין קור הרוח שהוא מפגין כאשר הוא נוקט בגישה אכזרית, לבין הפנים המופתעות והתמימות שהוא מציג כשעוברות עליו זוועות, היא לא מפחות ממפעימה.

[*]

הספר, בעל אותו השם, יצא בשנת 1962 על ידי הסופר אנתוני בורג'ס. הוא מכר מיד את זכויות העיבוד לסרט תמורת 500 דולר בלבד, כאשר מי שהיה אמור לביים את הסרט היה הבמאי הבריטי קן ראסל. בנוסף, סולן להקת הרולינג סטונז, מיק ג'אגר, התעניין מאוד בגילום דמותו של אלכס, גיבור הספר והסרט. לאחר מספר בעיות שצצו עם איגוד צנזורת הסרטים הבריטי, הם ויתרו על הפקתו והזכויות התגלגלו לידיו של קובריק.

"התלהבתי מכל דבר שנגע לספר: העלילה, הדמויות, הרעיונות וכמובן, השפה. הסיפור מתפקד על כמה מישורים שונים - במישור הפוליטי, חברתי, פילוסופי והמישור החשוב ביותר, במישור הפסיכולוגי-סימבולי כמעט חלומי", אמר קובריק. הבמאי הנלהב ראה בסיפור פוטנציאל אדיר. הוא הבין את הספר כפי שמעטים הבינו אותו - על כל רבדיו הפילוסופיים, החברתיים והפסיכולוגיים.

עבור הבמאי הפרויקט היה שאפתני מבחינות רבות. מבחינה אחת - כיצד להעביר מהספר אל המסך הגדול את הניואנסים הפסיכולוגיים הקטנים שבין סצנה אכזרית אחת לשנייה. הוא ידע שבסרט כל כך אלים, הפוקוס יהיה על הסצנות המציגות את אותה אלימות, ולא על הדינמיקה בין הדמויות או על הדיאלוגים החדים. קובריק נדרש בסרט זה להיות גרנדיוזי מצד אחד, ועדין ומדויק מצד שני. קושי נוסף הוא כיצד יוכל להציג את הסצנות הקשות המתוארות בסרט, מבלי לחרוג מכללי הצנזורה הנוקשים של אותה תקופה בבריטניה. קובריק סירב להתפשר על החזון האמנותי שהציב לסרט ולעצמו, ולא נתן לחוקי הצנזורה של אותם שנים לקבוע את הטון של הסרט או להגביל אותו. .

אני לא אשכח את הפעם הראשונה בה צפיתי בסרט. מעולם לא ראיתי משהו כזה קודם לכן. נדהמתי והזדעזעתי. הסצנה בה אלכס וחבורתו פורצת לבית של הזוג הנשוי ואונסת את האישה מול הבעל נשארה אצלי בראש הרבה זמן. הסרט לא עזב אותי הרבה אחרי שצפיתי בו. הוא רדף אותי. צפיתי בו לא מעט פעמים לאחר מכן, אלמנט הזעזוע שכך, אך רגש התדהמה נשאר כשהיה. זו לא האלימות שהסעירה אותי, אלא מה שמתחתיה, מה שהניע אותה. קובריק לא השתמש בטבע האדם ובדחפים הרצחניים שלו על מנת לספר סיפור - הוא השתמש בסיפור כדי להציג לנו את הצדדים האפלים שבאדם.

רבים לא יודעים זאת, אך סצנת האונס מבוססת על אירוע אמיתי. למעשה, האירוע היווה קתרזיס עבור כתיבת הספר. מספר שנים לפני כתיבת הספר, אשתו ההריונית של אנתוני בורג'ס נאנסה באכזריות על ידי ארבעה חיילים אמריקאים, מה שגרם להפלה של העובר ולבעיות רפואיות נוספות. הטראומה של הזוג הובילה אותו לכתוב את ספרו האפל ביותר. שם הספר והסרט מקבל משמעות כאשר מבינים שהמילה אורנג' במלאית היא "אדם". כלומר משמעות השם היא אדם מכני, אדם שעבר את הטיפולים הפסיכולוגיים שמופיעים בהמשך הספר הוא אדם מכני, כמו רובוט, שלא מסוגל לבצע תקיפות אלימות או לעבור על החוק בשום צורה, גם כאשר יצר הרע קיים בקרבם. במהלך סצנת האונס הקבוצתי, אנו רואים את דמותו של אנתוני בבעל שמוכה על ידי אלכס וחבריו, סופר שבמהלך הפריצה כותב ספר בשם "תפוז מכני".

"הרעיון שכל ההגבלות החברתיות הן רעות מבוסס על תפיסה אוטופית ודמיונית של האדם. מוסדות חברתיים הנתקלים בבעיות חוק וסדר עשויים לבחור להפוך לרודניים באופן מגוחך. הסרט מציג שני קיצונים: הוא מראה את אלכס במצבו הלא-תרבותי, ואת החברה המבצעת רשע גרוע יותר בניסיון לרפא אותו" (קובריק)

"התפוז המכני" הוא פסיפס קולנועי של סדיסטיות, רשעות וערלות לב שמציג כוונת זדון לשם כוונת זדון. תצוגה אינסופית של שאלות וחיפוש אחר תשובות, ללא קתרזיס. מה יותר גרוע, התלאות שאלכס מעביר את החברה, או מה שהחברה מעבירה את אלכס? האם עצם העובדה שכוונת המערכת היא לרפא את אלכס, ולא להתעלל בו, מצדיקה את מעשיה כלפיו או שזה רק מעצים אותם?

הבמאי ציטט רבות מספריו של הפסיכולוג רוברט ארדרי ושל האנתרופולוג ארתור קסטלר. שני הסופרים חיפשו אחר הסיבה ליכולת האדם לגרום למוות ולחורבן, ושניהם, כמו קובריק, היו חשדניים כלפי האמונה הליברלית בטוב לב המולד באדם. קובריק האמין שחירות היא דבר שעדיין ראוי לרדוף אחריו, ושרוע בחלקו של הפרט, על אף שהוא לא רצוי, עדיין עדיף בהשוואה לרוע של החברה הטוטליטרית. "אני חושב שהסכנה היא לא שהסמכות תתמוטט, אלא שבסופו של דבר, במטרה לשמר את עצמה, היא תהפוך למאוד מדכאת", אמר הבמאי.

[*]

רבות דובר על השימוש של הבמאי במוזיקה קלאסית כליווי לרגעי אלימות קשים. השימוש היה חדשני ומקורי, והשפיע על סרטים ויוצרים רבים. הוא משמש ליצירת ניגודיות, ובעיקר מעצים ומגדיל את המתרחש על המסך. קובריק גם מגוון רבות בין מוזיקה פנימית לחיצונית. לעיתים הוא משמיע מוזיקה כאשר הדמויות שומעות את המוזיקה, למשל כשאלכס מאזין לסימפוניה התשיעית של בטהובן, אותו הוא כה מעריץ. ולפעמים, הוא נותן לצופים לשמוע את המוזיקה ולצפות במתרחש מבעד לעדשה אחרת, 'מלאכותית' יותר.

אלמנט חדשני נוסף בסרט הוא ברקע לדמותו של אלכס. לרוב במאי קולנוע מביאים לנו הצדקה או סיבה מסוימת להתנהגות הזו, שיגרמו לנו להבין את ההתנהגות של הדמות, לעיתים אפילו לחוש אמפתיה כלפיה. לא רק שקובריק לא נתן שום הצדקה למעשיו של אלכס, או גורם מחולל, הוא נותן לנו יותר ויותר סיבות במהלך הסרט למה הוא *לא* אמור להתנהג כך. למה התנהגותו הנבזית היא חסרת כל עוגן בסביבתו ובעברו. כל אירוע אלים של אלכס עומד בניגוד קיצוני לכל מה שהוא אמור לעשות, להרגיש, להיות.

אנו רואים בתחילת הסרט כמה תמימים ונחמדים הם הוריו. כמה הם לא לוחצים אותו ונותנים לו חופש וקבלת החלטות. הוא בן יחיד ממעמד הביניים, והוריו נתנו לו מספיק תשומת לב, אך לא יותר מדי כך שיועמסו עליו לחץ וציפיות. בנוסף, אנו רואים כי אלכס הוא דמות פופולרית בחבורתו, והוא המנהיג שלה. הוא לא סובל מהצקות, להפך- הוא זה שרודה בחבריו. הוא גם לא מתקשה להשיג בחורות. הוא לא צריך אהבה, כסף, קבלה חברתית או סקס. הוא בחור אהוב, חכם ואטרקטיבי. הוא בוחר לקחת אותם בכוח, לא מתוך הכרח או תשוקה, אלא מתוך ההנאה שבכאב שהוא מסב למישהו אחר. וזו הסיבה שהוא כל כך מסוכן, כל כך בלתי צפוי.

קובריק בוחר להציג את דמותו של אלכס בדרך הקשה, בדרך בה כל כך מעט במאים וכותבים בוחרים ללכת. הוא לא נותן לנו שום סיבה לחוש אמפתיה כלפי אלכס, ובכל זאת כשהגלגל מתהפך והוא חווה אלימות מתוך תפקיד הקורבן, אנו חשים אהדה כלפיו, אנו רוצים בטובתו. האם זה מפני שאלכס הוא הקריין של הסרט ואנו צופים בעלילה מתפתחת דרך נקודת מבטו? ייתכן. האם זה מפני שבכולנו יש חלק שדומה לאלכס בנטיות ובדחפים שלו, וכשאנו רואים אותו סובל אנו מרגישים הזדהות עם כאבו? כנראה שגם זה ייתכן.

בסיום הסרט, אלכס אומר לפוליטיקאי שמבקר אותו בבית החולים - "נרפאתי לחלוטין". השאלה אם הוא נרפא או לא היא לא רלוונטית. יש סיבה מדוע קובריק החליט להותיר מחוץ לסרט את סופו האמיתי של הספר. בסוף הספר, אלכס מחליט להתאושש ולשנות דרכיו, ומתחיל בשיקום כתוצאה מרצון אמיתי להשתחרר מהדחפים המרושעים שלו. הסרט לא כולל את החלק הזה, אלא מגיע עד הפרק הלפני-אחרון, כאשר אלכס שוכב בבית החולים, נהנה מתשומת הלב שהוא מקבל ומבין את הכוח שיקבל תמורת שימוש פוליטי בסיפורו האישי. הסרט לא אמור לספק תשובה לאף אחת מהשאלות שהוא מעלה. את התשובות אנו אמורים למצוא בתוך עצמנו. הוא מתפקד בתור השתקפות וגם השלכה. מה אנו רואים כשאנו מסתכלים על הסרט? אלו אמונות שלנו אנו משליכים עליו? האם אנו רואים את ההשתקפות שלנו עצמנו בדמויות המופיעות? לא בטוח שאנחנו נאהב את התשובה.