דוקאביב 2023: נורה, ענבל פרלמוטר: אם זה נגמר, מחפשים את שוגרמן

ענבל פרלמוטר: אם זה נגמר

הסרט על ענבל פרלמוטר, סולנית להקת המכשפות המיתולוגית, הוא פאזל סבוך של חלקים שחלקם חסרים ועל כן צפייה בו, מרגשת ככל שהיא עלולה להיות להיות, מייגעת אפילו למעריציה המושבעים. הסרט, שזכה בפרס הסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל, נפתח בשוט של מכוניתה המרוסקת של פרלמוטר והדיווח על מותה ומאותו רגע, אנו חוזרים אחורה אל פיסות חיים מצולמות של פרלמוטר בתחילת דרכה כרוקרית שהצליחה לבטא את קולה המיוחד ודעיכתה האיטית והמצמררת של מי שהפכה להיות צל של עצמה, כשהחלק המהותי של הפאזל - התשובה לשאלה למה זה קרה - אינו מתגבש לכדי נרטיב ברור.

עוד בשנות התשעים, מותה הטראגי בתאונת דרכים בהיותה בת 26 בלבד היה אפוף מסתורין. פרלמוטר עצמה מיעטה להתראיין בתקשורת על חייה האישיים ובמובן זה אפשר לומר שהסרט מצליח לחדש לקהל בחשיפה של מעין יומן אישי שנמצא בין חפציה ובו טיוטות השירים שכתבה וציורים שציירה. מתוכו אנו מבינים, חלקנו לראשונה, על מצבה האמיתי של פרלמוטר מאחורי הקלעים, על השימוש בהרואין, על כך שידעו שהיא נרקומנית,על ניסיונות הגמילה ומשאלות מוות שהתנגשו זו בזו. אך החלק שמסביר או מנסה להסביר מדוע ואיך זה התחיל בולט בחסרונו.

הצפייה בסרט שיצרו שרון לוזון ואביגיל שפרברג עלול לתת תחושת דז'ה וו קלה למי שצפה בסרט הדוקומנטרי שנעשה בשנת 2015 על איימי ווינהאוס . גם שם הסרט מורכב מפיסות חיים מצולמות ושירים בכתב ידה של ווינהאוס שמתה אף היא מהרס עצמי, אך במקרה של ווינהאוס הנרטיב ברור יותר ויש גם קטעי וידאו רבים יותר. בסרט על פרלמוטר היה אתגר של ממש כנראה עבור היוצרות ללקט צילומים מילדותה ורובם צילומי סטילס. האוצר האמנתי הוא היומן שמתוכו מקריינת המוזיקאית נטע פולוטרק, שנשמעת כמו פרלמוטר בעצמה.

קטעים מזעזעים במיוחד הם ההדדרדרות במראה שלה, הניתוק ההולך וגובר שלה בהופעות ובעיקר בתקריבים על המבט בעיניה שמשתנה מתמימות מתוקה והולך ודועך אל ריקנות, רזון מוקצן ואישונים מורחבים. אין ספק שהסרט אכן מכבד את זכרה ופועלה של ענבל אך למראה האוטו המרוסק שבו קיפדה את חייה נותרת השאלה המהדהדת - האם זו הייתה התאבדות? האם זו תאונה? ותשובה אין.

הסרט מצליח להרכיב רק פורטרט חצוי למשל ומה שנותר לנו הוא רק היומן שבו היא כותבת שהייתה מעדיפה למות מוות אלים ולא מ"סתם אובר דוז" . השאר נותר לפרשנות הצופה. כל זאת לא גורע מחשיבותו של הסרט, שגם אם היה יכול להיות עשוי טוב יותר ועל אף מגבלותיו, ראוי היה שייצא ויהפוך את פרלמוטר לגיבורה הטראגית של הרוק הישראלי, ולפרסונה תרבותית שאסור שתישכח. (עינת אוליבייר)

נורה

מלבד באטמן, עטלפים מעוררים אצל רוב בני האדם דחייה ורתיעה. עבור נורה זה הפוך. היא הקימה בית מחסה ל-500 עטלפי פירות עזובים ופגועים עד לחזרתם לטבע. בבית הזה במושב מתגוררים גם תריסר תרנגולי הודו בשם הרצל, כבשים, ציפורים וכלבתה האהובה קופר.

סרטו של מתן בן מורה עוסק בבחורה צעירה שמצד אחד כולה נתינה לבעלי החיים ומצד שני מפגינה התרחקות וחוסר השתלבות בחברה בשל ילדות קשה שכללה אימוץ, בריחה מהבית ונפילה לסמים. אלו הובילו אותה לאימוץ זהות פאנקיסטית שלא שמה ז** על החברה, מלאה בקללות ובחוסר אמון בבני אדם, אך גם למקום שבו היא הופכת לאחד האנשים היחידים שבאמת אכפת להם מהחיות המעופפות.

קשה שלא לחבב את נורה בשל מעשיה האלטרואיסטיים, החמלה שבה והישירות שבה היא מדברת. אך זוהי דמות מורכבת ומעניינת שהייתה ראויה לקצת יותר מ-59 הדקות של הסר,ט שנדמה שמסתיים בחופזה ללא שצלל למעמקי נפשה. ועדיין, זהו סרט דוקמונטרי מסקרן שיוציא את הצופים בו (בתקווה) עם קצת יותר חמלה לבעלי חיים ולאנשים שבשוליים.

מחפשים את שוגרמן

כשאנחנו חושבים על נפילי הרוק של שנות ה-60 וה-70, עולות בראשנו תמונות של מוזיקאים בשלהי העשור השמיני לחייהם, כיסם מלא, מעודכנים בשלל אמצעי המדיה החדשים וגרונם חרוך. אם כן, איך אדם שמבלה את מרבית ימיו בשיטוט חסר פואנטה ברחובות דטרויט, לא מחזיק ברשותו טלפון נייד ומבקר מדי יום בבר המקומי הוא אחת מהדמויות המשפיעות ביותר בעולם המוזיקה, שתקליטיו מכרו מאות מיליונים בחלקים מסוימים של העולם, והפך לאחד ממובילי המאבק באפרטהייד בדרום אפריקה וכל זה ללא ידיעתו?

זהו סיפורו של סיקסטו דיאז רודריגז, הידוע בכינויו "שוגר מן" (על שם שירו הנודע ביותר), שסיפור חייו והצלחתו הפתאומית לאחר עשורים של אנונימיות הובא לפני 10 שנים למסך הגדול בסרטו הדוקומנטרי של הבמאי השוודי מאליק בנג'לול, "מחפשים את שוגרמן" (“Searching for Sugar Man”), שעיצב מחדש את דוקו המוזיקה בעשור האחרון, אך גם העלה שאלות על מחיר היצירה על נפש האמן ומוצג כעת מחדש בפסטיבל דוקאביב.

היוצר השוודי מאליק בנג'לול לא טווה בסרטו סיפור דוקו-מוזיקלי רגיל: עם הבנתו שאמן מסתורי תמיד מסקרן את הציבור וכי סיפורו של רודריגז יכול להשליך על סיפור גדול יותר ממוזיקה (יחסים בין-גזעיים, לדוגמה), בנג'לול מתעלם מהצלחתו הגדולה של האמן באוסטרליה (שם אף הופיע בשנות ה-70 וה-80) ומתאר את ירידתו של רודריגז כנפילה מטאורית, את מגליו כאלו המבינים את כוחה האמיתי של המוזיקה, את יחסה המזלזל של תעשיית המוזיקה האמריקאית לאמניה המצליחים בחו"ל ואת היותו של רודריגז גשר מאחד בין צדי המתרס (בעיקר היותו מקסיקני, שחצה את בעיית "השחורים/הלבנים" בדרום אפריקה).

במילים אחרות, דוקו המוזיקה של בנג'לול הוא לא סרט ביוגרפי על מוזיקאי, אלא יצירת מיתוס על מוזיקאי: מסתורי, מיסטי, ייחודי. כך, גם בנג'לול וגם רודריגז הבינו את כוחה האמיתי של היצירה – היא אינה בהכרח האדם שיוצר, אלא היא הקסם שעוטף אותו ואת הקהל כאחד. (דניאל עמיר)

לכל הסרטים ולהזמנת כרטיסים היכנסו לאתר פסטיבל דוקאביב. להמלצות נוספות מהפסטיבל - לחצו כאן