Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: פסטיבל חיפה: ביקורות

חדר המורים

"חדר המורים" הוא כנראה המותחן הטוב ביותר של השנה, ואין בו רצח מדמם, מרדף מכוניות, רוצחים שכירים או חוקרי FBI. אנשי החוק יופיעו למספר שניות ממש בסוף הסרט במהלך הקרדיטים. הגיבורה של הסרט היא מורה צעירה ואידיאליסטית עם המון כוונות טובות. זירת ההתרחשות המרכזית היא חדר מורים בחטיבת ביניים עירונית ואפרורית למדי. סדרת גניבות המתרחשת במוסד גורמת לגיבורת הסרט לבצע מעשה שלדעתה יפתור את הסיטואציה, אבל רק הולך ומסבך את העניינים.

מה שנראה בפוטנציאל כסרט אפרורי על התרחשויות בתוך מוסד חינוכי מתגלה כמותחן מבריק כתוב באופן מופתי על ידי יוהאנס דונקר ואילקר צ'טאק שגם ביים את הסרט. התסריט מצליח לחקור את כל הבעיות שיכולות לצוץ בתוך מוסד המורכב משלל גילאים, מעמדות, זהויות חברתיות, דתות ועדות. הוא עושה זאת באופן סדיסטי, מרתק, ללא רחמים וכל זה ב 98 דקות ללא רגע מת אחד ובלי שהסרט נמתח ללא הצורך מעל לשעתיים. לכן לא פלא שמאז הבכורה העולמית שלו בפסטיבל ברלין - שם הוקרן במסגרת הפנורמה - הדירוג שלו באתר Rotten Tomatoes עומד על 100%. עכשיו הוא גם נבחר, בצדק רב, לייצג את גרמניה באוסקר.

ליאוני בנש, שהתחילה את הקריירה שלה עם "סרט לבן" ומאז השתתפה בשלל סדרות טלוויזיה אירופאיות מצליחות כמו "הכתר", "בבילון ברלין", "עיר של מרגלים" ועוד, מגלמת את קרלה, מורה טרייה, מסורה מאוד לעבודתה. היא תעשה הכל למען תלמידיה שנראה שמעריכים אותה בחזרה. היא לא תסבול חוסר סובלנות, נאבקת בבריונות ובעיקר בצוות המורים החושד שסדרת הגניבות הקטנות המתרחשת בבית ספר היא באשמת אחד התלמידים, כנראה זה עם הרקע האתני ה"מתאים". המצב מידרדר כאשר המורים מתחילים לחטט בקלמרים של התלמידים ולחקור אותם. אז קרלה מחליטה להציב מלכודת בדמות מצלמה נסתרת.

התיעוד עומד לעורר פרנויה בתוך התיכון, להרעיד את המורים, התלמידים והוריהם. בעוד שקרלה מנסה להילחם על האמת בצורה הוגנת, נראה שכולם סביבה יעשו הכול כדי לנצח בקרב על הנרטיב. בנש מגלמת דמות מחושבת, המנסה לברור את המילים שלה, מכוונת מטרה, אבל נראה שמתחת למעטה הקר והמדויק שלה יש המון זעם וכאב שעצורים בפנים. כל מכה שהיא תחטוף, אם זה מהתלמידים או מהקולגות שלה לעבודה, נתקלת בחומה בצורה ובפנים קפואות. רק כשהיא לבד היא מרשה לעצמה להתפרק, אבל גם אז באופן מרוסן בעזרת נשיפות לתוך שקית.

הפסקול המעולה של מרווין מילר בונה את אווירת המתח הבלתי מתפשרת, המיתרים של הכינורות הנמתחים שלו מעניקים למסדרונות של בית הספר תחושה צורמנית מטרידה. ככל שהסרט מתקדם, אנחנו עדים להתפרקות הנפשית של הגיבורה וגם של המוסד החינוכי האפרורי. ברגע שיא סוריאליסטי אחד כל התחושה הריאליסטית של הלוקיישן נשברת לטובת סיטואציה המתחוללת בתוך מחשבותיה של קרלה שבה היא מתחילה לפקפק בעצמה ובמעשה שלה. "חדר המורים" הוא סרט מבריק על אידיאלים המתנגשים במציאות, כאשר האמת נתקלת בפחד מהחשיפה שלה. זהו סרט על אנשים מבוגרים שאינם עומדים בסטנדרטים הגבוהים שהם שואפים להנחיל לדור העתיד ועל תלמידים שחושבים שהם יותר טובים מכולם אבל הם ממש לא, כאשר כוונות טובות גורמות בדיוק לתוצאה ההפוכה. התוצאה הקולנועית לא רק חושפת שחקנית גרמנייה צעירה שהולכת כנראה להשתתף בהמון הפקות גדולות בעתיד ובמאי שיפתיע אותי אם האולפנים בהוליווד כבר לא פנו אליו בהצעת עבודה כלשהי, אלא גם סרט קולנוע מרתק, מתוחכם וכל כך חכם.

אנטומיה של נפילה

בתי המשפט תמיד סיפקו לעולם הקולנוע קרקע פורה של אפשרויות לייצר עלילות. חלקן התעסקו במציאות הפוליטית וחשפו מקרים איומים של גזענות, אנטישמיות וחוסר צדק כמו בסרטים "פילדלפיה", "משפט השבעה משיקגו" ו"ארין ברקוביץ". ישנם סרטים שהם אדפטציות קולנועיות ליצירות ספרותיות כמו "האשמה" ואחרים מקוריים, כגון "12 המושבעים".כזה הוא גם הזוכה הטרי בפסטיבל קאן, "אנטומיה של נפילה" של ג'סטין טריאט, שמבוסס על תסריט מקורי שנכתב על ידי הבמאית ביחד עם השחקן ארתור הררי.

הסרט שאורכו 150 דקות מעלה על דוכן הנאשמים את מוסד הנישואין ובעצם חוקר באופן נוקב ונטול פשרות את המבנה של הזוגיות המודרנית. דינמיקה זוגית, שאיפות של האינדיבידואל בתוך המערכת המתנגשת עם השאיפות של בן או בת הזוג, ההליכה אחרי ההגשמה העצמית, החיים בתוך מדינה זרה בסביבה שלא ממש מקבלת אותך, מערכת יחסים בין אם לבן, אב לבן, גבר ואישה ואפילו חוקרת את המיניות של הגיבורה ומעמידה אותה למשפט. המערכת המשפטית מחפשת סדר בתוך הכאוס שנקרא חיי נישואין וזוגיות לאחר מות הבעל.

כמו כל סרט בית משפט טוב גם "אנטומיה של נפילה" אף פעם לא באמת עוסק במשפט, אלא חוקר באופן מורכב את הסיטואציה באופן הרבה יותר מורכב; הפעם מדובר במשפחה לכאורה מושלמת, סופרת הנמצאת בשיאה, בעל מרצה באוניברסיטה וסופר בשאיפה שעסוק בבניית בית חלומותיו וילד מקסים ומוכשר. אבל ככל שהמשפט יתקדם נגלה שהשלישייה הזאת נמצא בתוך תהום, אולי אפילו סיוט, מערבולת של רגשות שמרסקת אותם אחד לתוך השני.

כאשר אין עובדות ממשיות כל מה שנותר הוא אי ודאות. האם סמואל הבעל שמת מפגיעה חריפה בראשו החליק תוך כדי עבודה מחלון הבית אל מותו? האם הוא נדחף? האם הוא הוכה וצנח אל מותו ע"י רעייתו? סנדרה הייתה האדם היחיד בבית העץ המרשים אותו הוא שיפץ באלפים הצרפתיים ועל אף הנוף הפסטורלי והסביבה המושלגת הצבועה לבן, בתוך הבית שרר המון מתח כפי שנחשף במהלך המשפט. אבל נראה שאת הבמאית ג'סטין טריאט מעניין איך התפקידים המסורתיים של הגבר והאישה נתפסים בעיני החברה הצרפתית השמרנית ובעיקר בעיני העורך דין התובע, המעניק לסנדרה, יחס מיזוגני ואגרסיבי שלא היה מבייש את טלי גוטליב.

ועם זאת, טריאט לא נוטה לכיוון הדרמה באופן מלא. ישנו חוט דק מאוד של הומור שחור וציני המגן על הסרט מלהפוך ליצירה אפרורית ויבשה הלוקחת את עצמה ברצינות תהומית. הצד הקומי של הסרט מצליח לצבוע את הגוונים האפורים של הסרט ולהעניק לו חיים. הם בעיקר מגיעים מכיוונה של דמותה האניגמטית של סנדרה. השחקנית הגרמניה סנדרה הולר ("טוני ארדמן", "אזור העניין"), אחת השחקניות הבולטות כיום בקולנוע האירופאי, שמחליפה במיומנות רבה בין רגשות בלי לגלוש למלודרמות מיותרות. התסריט המופלא הוא כחומר בידיה המיומנות והיא מצליחה בעזרתו ליצור דמות רבת רבדים, הרואה את ההתרחשויות בצורה צלולה ביותר ומסוגלת להבין את כל נקודות המבט השונות באופן רציונלי אך גם אמפתי.

טריאט מצליחה ליצור דרמת משפט שלא עוסקת במוסר. "אנטומיה של נפילה" הוא על המשחק של המשפט, ההנאה מטרגדיה שהיא לא שלנו, ההנאה הסדיסטית בצפייה במי שסובל, על הכביסה המלוכלכת שהופכת לראיות משפטיות. זהו סרט על צירופי מקרים, רמזים או רעשי רקע שמהם אפשר להסיק שלל מסקנות, תלוי מי מקשיב ומי הדובר. אפילו המת עומד כאן למשפט. אין מנצחים, רק מפסידים. ב"אנטומיה של נפילה" הדבר האחרון שחשוב הוא הצדק עצמו, התהליך המרתק של המשפט הוא זה שעומד במרכז.

ההחלטה להשאיר את המסע כולו לוט בערפל היא החלטה חכמה שיוצרת קולנוע שהוא גם מבדר אך גם מאוד אינטלקטואלי ובאותה מידה גם עובד באופן אפקטיבי על הרגש. מצד אחד מדובר ביצירה הבוחנת התבוננות פנימית של תהליך משפט, התבוננות בדמויות הנקלעות לאירוע מפתיע ובלתי מתוכנן. היצירה עושה זאת בצורה מבריקה וחריפה שלא משאירה את הצופה לרגע אחד משועמם. אין ספק שמדובר באחד הסרטים הטובים ביותר של השנה החולפת ובצדק רב הוא זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן.

לכל הסרטים בפסטיבל ולרכישת כרטיסים לחצו כאן. לכל הכתבות מפסטיבל חיפה לחצו כאן