Seret מהעבר: 40 שנה לינטל

"ינטל", סרטה של ברברה סטרייסנד, הכוכבת והבמאית, זכור בעיקר בזכות השירים שלו, והופעתה הדרמטית כתמיד של השחקנית היהודייה. במלאת 40 שנה לצאתו, מעניין לבחון את חשיבותו של הסרט כמייצג הוויה יהודית בקולנוע ההוליוודי הפופולרי. אך גם כסרט בעל מסרים פמיניסטים. בעיקר בעשור שבו עסק הקולנוע ההוליוודי בדרכים שונות בתפקידה של האישה בעולם גברי.

הסרט מבוסס על סיפור של הסופר היהודי יצחק בשביס זינגר על ינטל, אישה צעירה המתחפשת לתלמיד ישיבה על מנת להימלט מהתפקיד המסורתי של האישה בשטייטל. הסיפור נפתח עם מות אביה הרב ויציאתה לחיים חדשים בתחפושת המאפשרת לה חופש, שאינו ניתן לנשים בחברה המסורתית. המספר מדגיש שאביה לימד אותה תלמוד בסתר ואף אמר לה שהיא בעצם נשמה של בן בגוף של אישה. הוא אף מתאר את האישה הצעירה כנערית, וחסרת תכונות "נשיות" טיפוסיות. היא אישה הכלואה בתפקיד המגדרי שלה ומוצאת דרך לפרוץ אותו.

בתחפושת שלה כבחור הישיבה אנשל, היא מתאהבת באביגדור, בחור ישיבה המאוהב באישה אחרת שלה אינו יכול להינשא. ינטל נישאת לאהובתו של אביגדור על מנת ליצור מצב שבו יוכל בסופו של דבר להתאחד עם אהובתו. אך לפני כן, היא מגלה לו שהיא למעשה אישה. אביגדור ואנשל, המתוארים בסיפור של בשביס זינגר כ"דוד ויהונתן", חולקים חברות בעלת גוונים הומו-ארוטיים.

[*]

כמו במחזה "הלילה השנים עשר" של שייקספיר, קומדיית טעויות שבה הבלבול המגדרי והמיני משחק תפקיד מרכזי ושממנה לקחה סטרייסנד השראה בתסריט שכתבה, גם הסיפור של בשביס זינגר והסרט של סטרייסנד עוסקים בחשיבות ה"תחפושת" בעיצוב ה"עצמי". האם גם המגדר הוא סוג של תחפושת, משהו שאנחנו לומדים "ללבוש" ומתנהגים בהתאם לתפקיד שלמדנו שעלינו לשחק של גבר או אישה?

סטרייסנד בחרה לעבד את הסיפור החתרני הזה למשל אופטימי על העצמה נשית, מלווה בשירים שהפכו ללהיטים, כמו "Papa can you hear me". הסרט זכה באוסקר על הפסקול, ובפרס גלובוס הזהב לסרט הטוב ביותר בקטגורית הקומדיה/מחזמר. סטרייסנד אף זכתה בגלובוס הזהב כבמאית, האישה הראשונה שזכתה בפרס בקטגוריה זו. בתפקיד מושא האהבה אביגדור מנדי פטנקין ("הומלנד") ובתפקיד האהובה הדס איימי אירווינג, שני שחקנים יהודים. ואכן זהו סרט "יהודי" המתרחש בעולם הישן, בשטייטל ובבית המדרש, אך הסרט מסתיים בנסיעתה לעולם החדש - אמריקה, בו תוכל להגשים את רצונה להיות אישה חופשית שאינה כבולה לתפקידי מגדר מסורתיים. כלומר, למרות שזהו סרט שמתרחש בעבר היהודי, הגיבורה היא בעצם מודל של אישה משוחררת.

בשנות השמונים עסק הקולנוע האמריקני הפופולרי רבות בנושא שחרור האישה ובפחדים שהדמות הזאת מעוררת. "ינטל" לוקח את הדיון הזה למחוזות רחוקים בזמן ובמקום, אך למעשה עוסק בנושאים דומים. האישה שמתחפשת לגבר היא גם משל על הרצון של נשים לשחק תפקידים שעד כה נחשבו גבריים. סטרייסנד שלקחה על עצמה את תפקיד הבמאית, תפקיד שנשלט (לצערנו) על ידי גברים עד עצם היום הזה, היא פורצת דרך כמו הגיבורה הקולנועית שלה.

אחת הסצנות הזכורות ביותר בסרט היא סצנת הגילוי. ינטל שואלת את אביגדור מה היה עושה לו נמנע ממנו ללמוד תלמוד. הוא עונה שהיה עושה זאת בכל מקרה. כלומר, מה שנמנע מנשים הוא דבר שגברים לוקחים כמובן מאליו. האישה צריכה להסתתר ולרמות כדי לקבל מה שהוא מובן מאליו עבור הגבר. אביגדור זועם עליה לאחר שהוא מגלה שרימתה אותו, ומתוודה שנמשך אליה כבחור, וחשב שמשהו לא בסדר איתו.

החשש מהמשיכה ה"לא טבעית" לגבר הופכת כאן למשיכה "טבעית" לאישה. אביגדור "מגלה" פתאום שהסממנים הנשיים שלה היו שם כל הזמן, ומאשר לעצמו שזה "בסדר", הוא בעצם נמשך לאישה כל הזמן הזה. ינטל מתוודה שתמיד אהבה אותו והסצנה נגמרת בנשיקה. אבל היא לא בוחרת ב"סוף טוב" ההוליוודי הטיפוסי. כמו בסיפור המקורי, גם כאן היא בוחרת שלא להינשא לאהוב לבה, אלא להמשיך בדרך עצמאית.

במרחק השנים, נראות סצנות כאלו כמוגזמות ומלודרמטיות כמעט עד גיחוך. אבל המסר של הסרט עדיין חשוב גם היום. הדיון שלו בנושאי מגדר וזהות מופיע היום בצורות שונות ורדיקליות יותר על המסך הקטן והגדול. המסר האוניברסלי על שחרור האישה מהתפקידים הנשיים המסורתיים שמגבילים את יכולתה "לעוף" חשוב גם היום. כמילות השיר הידוע ביותר בסרט: "אם את יכולה לעוף, אז תמריאי. עם כל מה שיש, למה להסתפק רק בפיסת שמיים?".