כשצ'רלי פגש את שולי: שיחה עם בועז דוידזון ובן בכר

מהי ישראליות? האם אפשר להגדיר אותה, לזהות אותה? מבקר וחוקר הקולנוע ד"ר פבלו אוטין הגיע לישראל בגיל 19 ומאז נחשף לתרבות המקומית וניסה להבין אותה ולהשתלב בה. אחת הדרכים לעשות זאת הייתה דרך צפייה בסרטים הכי פופולריים, כאלה שאנשים יודעים לצטט חלקים מהם בעל פה, ורואים שוב ושוב ביום העצמאות כסוג של טקס לחיבור לזהות הלאומית המקומית.

בספרו החדש "מצ'רלי עד שולי: הקולנוע העממי והמצאת הישראליות", דרך צפייה בסרטים כמו "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר", "גבעת חלפון אינה עונה" וגם "לשחרר את שולי" ו"מכתוב", אוטין מחפש להתחבר לישראליות ולהבין מה מיוחד בסרטים האלה שהפכו לכל כך אהובים. אתר Seret קיבל הצצה בלעדית לאחד הפרקים שלו ובו אוטין לא מסתפק בלנתח את הסרטים אלא פונה ליוצרים עצמם שעשו אותם ועורך איתם שיחה. כך, שם הפרק הוא "כשצ'רלי פגש את שולי" ובו בועז דוידזון, האיש מאחורי "צ'רלי וחצי" פוגש את בן בכר, הבמאי של "לשחרר את שולי", לשיחה על איך עושים קומדיה ישראלית כמו שצריך.

בועז, אמרת שאהבת את "לשחרר את שולי". רציתי לשאול אותך, מה עבד לך בסרט?

דוידזון: "קודם כל עוד לפני שהתחלתי לראות את הסרט כבר אהבתי אותו כי ראיתי שהוא רק 90 ומשהו דקות, אין לי כוח לסרטים ארוכים. אני תמיד מתווכח עם במאים שאוהבים לעשות סרטים של שעתיים וחצי ואני אומר להם "כל כך קשה לעשות סרט טוב של שעה וחצי למה לכם עכשיו לעשות סרט ארוך כל כך?". אחר כך, כשהתחלתי לראות את הסרט אהבתי שהבמאי לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות ושיש כאן השתטות וכיף. החברה שלי עשתה סרט בקולומביה ולא ניצלנו את הנופים היפים האלה כמו שהסרט הזה עשה וזה מקסים ונהדר ואהבתי את זה גם. אבל בעיקר אהבתי את הקצב של הסרט. אשתי שונאת ללכת איתי לסרטים בגלל שאני באופן אינסטינקטיבי מתחיל לצרוח 'קאט! קאט!' באמצע סצנה כשאני מרגיש שהיא מתארכת ומתחילה להימרח. ופה בן גומר את הסצנה לפני הסוף שלה ומיד עובר לדבר הבא. אני מאוד אוהב את זה, לא יושבים הרבה מדי זמן על משהו ומיד עוברים הלאה".

בכר: "אני בא מעולמות של מערכונים אז העריכה מאוד חשובה. הקומיקאים תמיד רוצים להראות עוד משהו ולעשות עוד קטע, אז כל הזמן האתגר היה דווקא לא לתת עוד, לא להימרח, לחתוך. הבאתי לעריכה את אילנה ריינה שהיא אשת קולנוע לגמרי ובהתחלה היה לי קשה".

דוידזון: "היא אמרה לך לקצר או אתה אמרת לה?"

בכר: "בהתחלה היא אמרה לי לקצר, ואז בסוף הבנתי ואני התחלתי גם להגיד לקצר. תראה, לביים זה להצליח להגיע ביום צילום לרגע שחיכית לו ואהבת, ואז בעריכה אתה צריך לבחור לשים את הרגע הזה, אבל גם לדעת לוותר על דברים". דוידזון: "אתה יושב בזמן הצילומים כמו דייג שרוצה לתפוס דג. ואם פתאום קורה הקסם, זה יכול להיות משהו שקיווית לו אבל זה גם יכול להיות משהו שלא חשבת עליו והשחקן הביא בהפתעה. אבל זה לא משנה - תפסת מציאה וזה אוצר. אז אתה רוצה להציל את האוצר הזה. (...) הכיף בסרטי קומדיה זה שהקהל הראשון זה הצוות. אם הסצנה מצחיקה, הצוות צוחק, אם לא צוחקים אז חפש סצנה אחרת".

בכר: "בשבילי הצילומים של 'שולי' היו קצת כמו לעשות סרט דוקומנטרי כי אני ושלישיית 'מה קשור' קצת כמו משפחה. אני עשרים שנה עובד איתם. עשיתי איתם את התכניות 'הישראלים' ו'עם סגולה'. מערכונים שמאוד הצליחו. הדמויות ב'שולי' הן דמויות מוכרות מהמערכונים. אז לקחנו את הדמויות האלה שפעם היו בתאילנד ועכשיו הן בקולומביה ולא עשינו חזרות. דיברנו ועבדנו על התסריט אבל לא היה צריך לעבוד על איך הדמות מדברת ומה הסיפור שלה. הכול כבר היה ידוע, כי זה הם".

אצלך בן כבר הכרתם כולכם הרבה זמן, איך זה היה אצלך בועז בעבודה עם השחקנים?

דוידזון: "אני אדם חם ואני מאוד אוהב לחבק את השחקנים, והם מפחדים פחד מוות. למשל יהודה בארקן היה עושה לי את המוות מהבחינה שאתה כבר מוכן להגיד אקשן והוא יעשה הכל כדי לדחות את הצילום. הוא היה מרגיש כאילו הוא מועלה לגרדום. עשינו חזרות עשרים פעם ואני בא להגיד אקשן והוא אומר 'סחבק צריך... איזה סנדוויץ' קטן'. זה היה מחוסר ביטחון. אבל ראיתי שפה בהוליווד זה אותו הדבר. אז אני מבין שזה המצב ואני אוהב לייצר עבורם אווירה חמה. העניין הוא שאני בעצמי מפחד. אני בא לסט עם דפיקות לב וזה אף פעם לא עובר, גם אחרי שנים.

בסרטים בארץ הרבה פעמים לקחו אותי מהסט ישר לאיכילוב. בלי צחוק, היו לי הרבה התקפי חרדה בזמן הצילומים. לכן חשוב שתהיה אווירה טובה כי בסופו של דבר כשהשחקן נכנס לעניין אתה רוצה שהוא ילך לאיבוד בעניין, והוא רוצה לדעת שיש מציל שם בחוף הים הסוער הזה. ויש בארץ שחקנים מצוינים באמת. יוסי שילוח, זאביק רווח הם כמו חתיכות פלסטלינה, היית יכול לעשות איתם מה שאתה רוצה. ברגע שיש אמון והיה אמון, אז אתה עושה הכל. אבל עם האנשים מהדור שלך בן, זה אחרת. הטכניקה היא אחרת. אני הייתי יושב לחי אל לחי עם הצלם ומרגיש את הנשימה של השחקן. עמדתי הכי קרוב שיכולתי בלי להיכנס לפריים. היום אתה מגיע לסט ושואל 'איפה הבמאי?' ואומרים לך תלך במסדרון בחדר השלישי איפה שהמוניטור, הוא שם".

בכר: "אני דווקא מנסה לעמוד קרוב ליד הצלם, אני אוהב להיות קרוב. אבל בתקופה שלך צילמתם בפילם וכל התחושה הייתה אחרת. היום אתה אומר לצלם להריץ מצלמה ויאללה בוא נרוץ וניתן לדברים לקרות ואין שום בעיה עם זה כי אתה לא מבזבז חומר גלם יקר".

דוידזון: "זה מעניין. אם אתה מסתכל על 'גבעת חלפון אינה עונה', זה נעשה בעשרה ימי צילום. 'אסקימו לימון' נעשה ב-18 ימי צילום. באמריקה אלה ימי הצילום רק בשביל הטריילר".

בכר: "טרנטינו שמע על התקציב של 'שולי' ואמר 'מה זה, זה התקציב של הקייטרינג!'.

בהקשר של עבודה עם קומיקאים ושחקנים יש סצנה ב"צ'רלי וחצי" שבה אריה אליאס מדבר ישירות אל המצלמה וזה נראה כמו טעות אבל יש משהו גם מאוד חם בזה, שהוא פונה אל הקהל והוא עושה זאת בטבעיות. היית מודע לזה בזמן הצילומים?

דוידזון: "ודאי שהייתי מודע לזה. היו טייקים שלמים שהם לא בסרט שאריה היה מדבר רק למצלמה. השחקנית הייתה לידו אבל הוא היה מדבר למצלמה ולא אליה. ככה זה היה, אריה ראה מצלמה ואוטומטית דיבר לכיוון שלה. וזה לא משנה אם זה היה בכוונה או לא בכוונה. אתה אומר שיש משהו יפה בזה, והאמת היא שכשקיבלתי קומפלימנטים רוב הזמן זה היה על דברים שהיו לא בכוונה. כמו למשל בסרט 'שבלול' בסצנה שאריק איינשטיין ויהודית סולר הולכים לרבנות ומתגרשים. היה איש אחד שעבד ברבנות והסכים לשחק את התפקיד של הרב כי ידע את כל מה שצריך להגיד בעל פה, אבל הוא לא הסכים שנצלם את הפנים שלו. אז צילמנו רק את השפתיים שלו ואחר כך בעיתון כתבו 'הגל החדש!'".

אחד הדברים שהקולנוע העממי עושה זה לתקשר עם הקהל בכך שהוא מתייחס לקיומו. גם חברי שלישיית "מה קשור" עושים את הבדיחות שלהם בשביל הקהל, עם מודעות לקהל. בדומה לאריה אליאס, זאב רווח או יהודה בארקן, כשאני רואה את ציון ברוך והחבר'ה עושים את הקטעים שלהם אני מרגיש שהם מודעים לכך שהם עושים את זה עבור קהל שצופה בהם.

בכר: "אצל שלום מיכאלשווילי מאוד בלט מה שאתה אומר. אחת הבעיות בעריכה הייתה שהוא כל הזמן זרק מבטים לצדדים לראות אם אנשים צוחקים ממה שהוא עושה. הוא כל הזמן הסתכל על אנשי הצוות לראות אם זה באמת מצחיק. 'מה קשור' הם אנשי במה. הם מופיעים כל ערב על הבמה והם זקוקים למבטים, לתגובות, לקהל".

בועז, שמעתי אותך אומר משפט מאוד יפה על זה שכשאתה עושה סרט זה כמו לעשות חגיגה עם הקהל, וזה כמו לעשות אהבה עם הקהל. דוידזון: "ממש ככה. הקהל בא, קונה כרטיס, נכנס לאולם וברגע הזה הוא מאה אחוז אוהב אותך... ואז הסרט מתחיל. ואז או שהוא אוהב אותך יותר תוך כדי הסרט ומרגיש בידיים טובות, או שלאט לאט זה נהיה יותר ויותר גרוע. אני מרגיש עם הצופים האלה שאני אוהב אותם, ואם אני עושה את זה נכון אז הם גם אוהבים אותי. זה קשר רומנטי עם הקהל".

הספר "מצ'רלי עד שולי: הקולנוע העממי והמצאת הישראליות" זמין לרכישה בחנויות הספרים וגם לרכישה מקוונת. לרכישת הספר: לחצו כאן