Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: פסטיבל סרטי סטודנטים: סקירות סרטים קצרים

לוט בערפל - אם שמלהטטת בין ילדים משועממים לטיפול בחדירת מחבלים, עסק מקומי על גבול לבנון שמתקשה להתקיים. סרטו התיעודי של יואב בירן, "לוט בערפל", אודות אלו הגרים על גבולות המדינה המתוחים מאז ה-7 באוקטובר, לא יכול להיות יותר רלוונטי לצופים בו; באותה הנשימה, הוא רחוק מלהיות דיווח חדשותי. סרטו של בירן מנסה לתת שמות, פרצופים ואפיון למספרים או לדיווחים הקרים ששוטפים את הישראלי הממוצע מדי יום.

דרך טשטוש מסוים בין דוקומנטרי לבדיה, הבמאי בוחר בדרך כמעט ניאו-ריאליסטית לייצג מצב שחוק, שהפך כבר כמעט שגרתי, וגורם לצופה לחשוב שוב מהי המציאות ומהי הבניה חברתית שספג. אמנם טשטוש זה עומד לא פעם בעוכריו של הסרט (כשהתנהגותם של המצולמים מרגישה לא פעם מאולצת מעט, ככל הנראה בגלל נוכחות המצלמה), אך "לוט בערפל" היא לא רק יצירה "חשובה", אלא נחוצה. (דניאל עמיר)

סימביוזה - יצירתה של לירון רחל ארז, שזכתה במקום הראשון בתחרות סרטי הסטודנטים בדוקאביב, לוקחת את הצופה לרגעים האינטימיים ביותר שלה ושל משפחתה כשהיא מלווה את אחותה החווה הידרדרות במצבה הנפשי. ארז חושפת באומץ רב את רגעי המשבר הקשים שחווה משפחתה המצומצמת בהתמודדותה עם טראומה, ובמקביל משקפת את החוסן הנפשי העז והתמיכה הבלתי מהוססת שמשפחה יכולה להעניק ברגעים כאלה. במעט זמן ועם מעט מילים הבמאית מצליחה לספר לנו את סיפורה של משפחתה ברמה עמוקה, רגישה ואנושית. (תמר שלומוביץ')

לא זמן לפופ – סרטה של עמית וקנין מאניברסיטת תל אביב היה הסרט הישראלי היחידי שהתקבל לתחרות סרטי הסטודנטים בפסטיבל קאן השנה, מה שהעלה את רמת הציפיות ממנו. העלילה עוקבת אחר יעל (ירדן שי), צעירה המבריזה ביום הזיכרון מהאזכרה של אביה שנפל במלחמת לבנון השנייה כדי לראות דירה רעועה בת"א, אשר נמצאת ממול לבחור עמו היה לה סטוץ בלילה הקודם. הסרט המסקרן נוגע בנושא המאוד רלוונטי של שכול בחברה מוכת מלחמה אל מול החיים עצמם, חיים שבארץ הם אף פעם באמת אינם זמן לפופ. הוא גם כולל מספר קומופזיציות יפות של הצלם שי אטר המציבות את הניגודיות בין היום יום לבין הטקסיות הסמלית ולעיתים מלאכותית שביום הזיכרון, אך התוצאה עובדת יותר כפתיחה לסרט ארוך יותר מכסרט קצר בפני עצמו ומעלה רעיונות שלא מפותחים דיו עד הסוף. (אלעד שלו)

אקסים - סרטו הקצר של הבמאי איתי סגל, מציג רגע מכונן בחייו של רועי כאשר הוא נתקל באקס שלו בנסיבות בלתי צפויות. סגל מצליח לתפוס את המתח ואי-הנוחות של המפגש הבלתי צפוי בצורה מרשימה. משחקי התאורה בסרט מהווים אלמנט מרכזי ביצירה. המעבר בין גוונים כחולים לצבעים חמים משקף את הדינמיקה המורכבת בין הדמויות ואת התנודות הרגשיות שהן חוות. טכניקה זו מעניקה לסרט עומק ויזואלי ורגשי כאחד. למרות שהדיאלוגים אינם מפותחים דיים, דווקא השתיקות הן שנושאות את כובד המשמעות. הרגעים הדוממים רוויי מתח ומעבירים את המסרים הסמויים של הסרט באופן אפקטיבי יותר מהמילים עצמן. הליהוק המוצלח תורם רבות לאמינות. השחקנים מצליחים להעביר את הכאב והמורכבות של דמויותיהם בצורה משכנעת, ומאפשרים לצופה להזדהות עם כל אחת מהן. זהו סרט קטן ומעורר מחשבה המציג את המורכבות של יחסים וזיכרונות. סגל מצליח להעביר מסר עמוק על טבע הדחייה והכאב שבה, הן מצד הדוחה והן מצד הנדחה. (אור טילינגר)

בין הנגב לגליל - סרטו התיעודי של יונתן נבו הוא דיוקן מופרע ומטלטל על דרי הרחוב של דרום תל אביב. הבמאי מצליח לחדור מבעד למסכות הכבדות של מכורות לסמים בנווה שאנן. הנשים נמצאות במסע שכנוע עצמי תמידי שחייהן בסדר, ראויים למחיה, שהן נהנות וחופשיות ואוהבות את מה שהן עושות. האשליה העצמית הזו מחזיקה מעט מאוד זמן בטרם נחשפים הפחדים והסבל העצום הקיים בחיים כאלו - חיים בהם צריך לשכב עם זרים בשביל לאכול, להעביר כל לילה במקום אחר, ולהאכיל בכל רגע את מפלצת הסמים הרעבה.

הסם, החלק הכי בולט והרסני בחייהם, מתפקד כחוצץ דק בינם לבין העולם החיצון, הבלתי נסבל. הנשים בסרט סוחבות איתן טראומות ובדידות עמוקה, לכודות במעגל שהדרך היחידה לצאת ממנו, מבחינתן , היא בשקית של זק״א. בשיחות רחוב אגביות הן חושפות בפני המצלמה את סודותיהן ומכאוביהן הכמוסים ביותר, את האפשרויות המעטות העומדות בפניהן בניסיון לשרוד את הלילה ובו זמנית לספק התמכרויות שעולות להן בכל רכושן, בגופן, ולעיתים בחייהן. הסרט מעלה שאלות קשות גם לגבי תפקוד המשטרה ומערכות הרווחה שאמורות להציל את הנשים הללו ובפועל נעדרות לחלוטין כלא קיימות. (אלון טלמור)

אמא אדמה - סרטו הדוקומנטרי של נתי לוינגר מראה את חבלי הלידה של אביטל וחמשת ילדיה בהקמת חווה בדרום הר חברון. ללא בית, מקלחת, מיטה או פנסים, בונה אביטל את ביתה בתוך משאית נטושה, בלב שיממון מוחלט. בהיעדר רשת תמיכה מלבד הצבא וחברים מזדמנים, ימיה הראשונים והגשומים של המשפחה בחווה מעלים תהיות האם אורח החיים הזה אפשרי בכלל. אביטל מהרהרת בסיבות שהביאו אותה לעשות את הצעד הזה, וחושבת על המחיר שילדיה נאלצים לשלם.

הסרט נמנע מלדון בהקשר שבו החווה מתקיימת - מה המרחק בינה לבין הכפר הערבי שמשמיע מואזין ברקע? איך היא זכאית ל״שטחי מדינה״ בעוד שבני אדם אחרים באותו השטח - לא? האם קיבלה אותם בחינם? ומדוע שאמא תקח לבדה את חמשת ילדיה הצעירים לגור בתוך משאית , לבד באמצע שום מקום בסיטואציה מסכנת חיים, באמצע שום מקום, כאשר בבירור יש לה כל כך הרבה מקומות טובים יותר לגדל אותם מאשר בחניון עפר של כפר ערבי בשטחים. (אלון טלמור)