Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: אוסקר 2025: הניצחון הגדול ליצירה קטנה

זהו, השטיח האדום גולגל, הקונפטי פוזר ועונת הפרסים לשנת 2024-2025 הגיעה לסיומה, עם מנצח אחד גדול: "אנורה", סרטו של הבמאי שון בייקר ("פרויקט פלורידה") אודות חשפנית צמרת בניו-יורק שנקלעת לרשת של תככים עם אוליגרכים רוסיים. אחרי שנים של התעלמות מצד האקדמיה, קולנוע האינדי, המחתרתי, קיבל גושפנקה גדולה מהטקס עם 5 זכיות – כולל הסרט הטוב ביותר, השחקנית הראשית והתסריט המקורי, רובן רשומות על אדם שפעיל למעלה מ-25 שנה בתחום אך שמו לא שגור בפי רבים – ובטח לא בפי חברי האקדמיה. אז מה כל זה אומר על האוסקר? האם יש מקום אמיתי לשינוי בטעם האקדמיה? האם האינטריגות הפנימיות יזוזו הצידה עבור שיקולי איכות? כן ולא.

"הסרט הזה נעשה בדם, יזע ודמעות. זה סרט עצמאי באמת. אנחנו צריכים עוד כאלה, זו ההוכחה", אמר בייקר בנאום הזכייה הסופי, לאחר שהשתווה לשיאו של וולט דיסני מ-1954 להכי הרבה פרסים לאדם בודד בערב אוסקר אחד. נדמה שבמילותיו, הבמאי הפיח תקווה שאולי אל מול תקופה משוסעת - שמקדשת את הכוח, הכסף והשררה – קולנוע על "האדם הפשוט" ועבורו, שנעשה בתקציב דל של 6 מיליון דולר בלבד הוא הדרך להזכיר כמה המדיום הזה אפקטיבי עבור שינוי, לפעמים יותר מכל מדיום אחר. יש אלו שביכו את "ההתעלמות" היחסית של האקדמיה מלהיטים קופתיים כדוגמת "מרשעת" ו"חולית: חלק שני" אל מול החיבה ל"אנורה" – שכבר זכה לכינויים "בינוני" ו"תעמולה רוסית" (נדמה שסרט ששם ללעג ולקלס את האוליגרכיה הרוסית כמטרה ראשית אינו כה "פרו-רוסי") – אבל האמת נדמית פשוטה: הזכייה של "אנורה" משמחת, כי מזה זמן רב – זה סימן טוב לקולנוע.

(במאי "אנורה" שון בייקר ופסלון האוסקר. באדיבות yes, קרדיט: ©A.M.P.A.S.)

ואולי גם הסרט התיעודי הישראלי-פלסטיני "אין ארץ אחרת" – שזכה כאן לקיתונות של בוז בבוקר שאחרי, כולל משר התרבות מיקי זוהר שטען כי הסרט הוא "חבלה במדינת ישראל" – תפס את עינו של חבר האקדמיה הממוצע לא בגלל חיבתו הגדולה למטרה הפלסטינית, אלא בגלל סרט שנוצר בתקציב זעום, התמדה ועל ידי שני חברים מרקעים שונים לחלוטין. "יחד אנחנו חזקים יותר", אמר אחד מן היוצרים, יובל אברהם, בנאום הזכייה והבהיר שהקולנוע – גם אחרי כל השנים הללו – יכול לשמש ככלי למאבק.

בעניינים אחרים אך דומים - אוסקר 2025 היה מהטקסים "האירופאים" ביותר; לא בגלל ה"רצינות" שבו (הוא התחיל עם אדם סנדלר בטרנינג), אלא בגלל הנוכחות המוגברת של יצירות זרות וזכייתן: ניצחונו של "עם הזרם" הלטבי – אותו יצר גינטס זילבלודיס בתקציב של 3.5 מיליון דולר בלבד, ביצירה שנעשתה ברובה בתוכנת האנימציה החינמית "בלנדר" – הייתה הפתעה גמורה לא רק כי זו זכייתה הראשונה של המדינה באיזשהו פרס בטקס, אלא כי הסרט הקטן על חתול משוטט גבר על ענקיות התחום "פיקסאר" ו"דרימוורקס", עם המועמדים שהיו נראים ברורים לזכייה – "הקול בראש 2" ו"רוז הרובוטית". הנוכחות המוגברת של יצירות פסטיבלים וזכיותיהן – "הברוטליסט" והזוכה הראשון של ברזיל באוסקר, "אני עדיין כאן" מפסטיבל ונציה; "יופי מסוכן", "עם הזרם", "אמיליה פרז" ו"אנורה מפסטיבל קאן – מעידה על צמצום בין הטעם האירופאי "האיכותי" של הפסטיבלים, שמוכן לחזות בדברים נועזים יותר מאלו שמתאימים לטעמם של חברי האקדמיה השמרנים. לראייה, שימו את "לב אמיץ" או "רוקד עם זאבים" אל מול "יופי מסוכן" או "אנורה", ותבינו את ההתקדמות הרבה שקורית מול עינינו.

"אנורה" הפך להיות אמש הזוכה הרביעי אי פעם בתולדות ההיסטוריה שזכה הן ב"דקל הזהב" בקאן והן בפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר – אחרי "פרזיטים" לפני 5 שנים ו"מרטי" (1955) ו"סוף השבוע האבוד" (1945). אולי זו דבקות בטרנס-לאומיות בפני העולם שעובר רגרסיה ולאומנות, ואולי יש כאן אלמנטים פוליטיים נחבאים, אבל נקווה מאוד שלא נצטרך לחכות עוד 70 שנה כדי שחפיפה כזו תקרה שוב.

בירכנו את האקדמיה מספיק – איפה היא פישלה? "יופי מסוכן" אכן עשה את הלא יאומן שהגיע כה רחוק בעונת הפרסים יחסית לסרט "בודי הורור" בוטה ולא מתפשר – הרחק מטעמם הקלאסי של מצביעי האוסקר – ונדמה היה שפרס השחקנית הראשית נמצא בכיסה של דמי מור, ולו בשל "הסיפור ההוליוודי" על כוכבת בלוקבאסטרים ותיקה שזוכה לגאולה. המציאות הוכיחה אחרת – הסרט נאלץ להסתפק בפרס האיפור (המוצדק ביותר אך הקלישאתי) ואילו מור עברה על בשרה את עלילת הסרט בקצרה, כשהפסידה למייקי מדיסון הצעירה את הפרס. המסקנה? עם כל ההתקדמות, האקדמיה פשוט לא מעריכה אימה כאמנות, וחבל.

זכייתו של אדריאן ברודי על עוד גילום ניצול שואה כחוש – 22 שנה לאחר זכייתו על "הפסנתרן" – אמנם הייתה מבורכת, גם בגלל איכות הופעתו וגם בגלל הבחירה הלא שגרתית בסרט כה לא נגיש לקהל הרחב כמו "הברוטליסט", אבל היא גם העלתה את המחשבה, שאילולא תפקידים סיזיפיים ו"כבדים" אלו, האקדמיה מעולם לא הייתה מגיעה להעניק לברודי משהו – שחקן שמבלה את רוב הקריירה שלו בתפקידים קומיים-דרמטיים קלילים בהרבה (רובם אצל ווס אנדרסון, לא חביבה של האקדמיה), אך לא פחותים באיכותם.

שערוריית "אמיליה פרז" אף היא עדות לבחירות המחושבות והפוליטיות מדי של האקדמיה: מהטענות מצד העם המקסיקני כנגד ייצוגו בסרט, המבטאים הלא המהודקים של שחקניותיו בספרדית והמכה התקשורתית הגדולה - חשיפת ציוציה הגזעניים הישנים של השחקנית הטרנסית קרלה סופיה גסקון - הובילה סרט שזכה למספר חסר תקדים של 13 מועמדויות לזכייה בשניים בלבד, שלוו בהתנצלויות נון-סטופ לעולם על יצירת הסרט. האם יש מקום לבקר את "אמיליה פרז"? בוודאות, אבל נדמה שהאקדמיה בחרה יותר "ללכת על בטוח" מאשר להוקיר תעוזה אמנותית ולגמול לה.

ועוד כמה מחשבות:

- למרות נוכחותה של סופיה גסקון המוקצית באולם, נדמה שהדרמה האמיתית קרתה דווקא מחוצה לו, כשהאלי ברי פגשה באדריאן ברודי על השטיח האדום ונשקה לו בחוזקה - כ"נקמה" על אותו רגע רנדומלי שלא התיישן טוב בזכייתו של השחקן לפני 22 שנה, כשתפס את המגישה ברי בזרועותיו ונישק אותה. השניים לא ידעו איך "לאכול" את הסיטואציה מאז ונראה שסוף כל סוף, סגרנו מעגל.

A reunion 22 years in the making. #Oscars pic.twitter.com/MkaF2xb6SE
— The Academy (@TheAcademy) March 2, 2025

- אחרי ארבעה טקסים בהנחיית ג'ימי קימל (כבודו במקומו מונח), הטקס בהנחייתו של קונאן או'בריאן היה שינוי מרענן וסוחף. מיציאתו מגבה של דמי מור במחווה ל"יופי מסוכן" ועד מונולוג רווי עקיצות ("אם את מצייצת עליי, שמי הוא ג'ימי קימל", אמר לסופיה גסקון) ונאמבר מוזיקלי לצד תולעת החול מ"חולית" על הפסנתר, זו כנראה לא מקריות שאו'בריאן העביר את השרביט בסוף הערב למנחה הטקס האגדי בילי קריסטל. בהנחייתו, התקרב או'בריאן לאותה אווירת ההנחייה הסוחפת של הקומיקאי האגדי.

- אחרי שזכו מוקדם יותר השנה באוסקר של כבוד, מפיקי סדרת "ג'יימס בונד" הוותיקים – מייקל ג'י ווילסון וברברה ברוקולי נכחו בעולם ולכבודם נערכה מחווה לסוכן החשאי הנודע בעולם: מריקוד מודרני מצד מרגרט קוואלי ועד ביצוע שלל שירי הסדרה. אממה, הנאמבר המושקע נראה יותר כמו הלוויה חגיגית, לנוכח החדשות כי המפיקים יוותרו על תפקידם בסדרה ויעבירו את הזכויות ל"אמזון".

- עוד בחירה תמוהה הייתה בגזרת "לזכרם" – ה-"In Memoriam" – כשהאקדמיה החליטה ללכת על מצגת תמונות קלאסית ומקהלה עם מנגינה שהתאימה יותר לתחיית המתים מאשר לאשכבה. הבחירה הייתה נראית תלושה עוד יותר, בייחוד אל מול האבדות הגדולות שעולם הקולנוע ספג השנה. עבור שנה שסימנה את מותו של קולנוע שכבר לא נדע עוד, האקדמיה הייתה יכולה להשקיע יותר. בפועל, המחווה האמיתית למאסטר הקולנוע דיוויד לינץ' קרתה על השטיח האדום, כשהמועמדת הטרייה וזוגתו לשעבר איזבלה רוסוליני לבשה – ממש כמו בסרט ובשיר – "קטיפה כחולה".

- "אמיליה פרז" לא צריך יותר יח"צ שלילי, אבל נדמה שכשהמוזיקאית הצרפתיה קמיל ובעלה קלמנט דוקול החליטו לפצוח בשירה בציבור כשזכו בשיר הטוב ביותר עבור שירם "El Mal", היח"צ השלילי רק גדל. -

- ולסיום, רייצ'ל זגלר אינה חביבתו של הקהל הישראלי מאז התבטאויותיה מאז שהחלה המלחמה וביחס לשותפתה לרימייק של דיסני ל"שלגיה", גל גדות, והערב "התנקם" בה: כשרייצ'ל סנוט ("שבעה בייבי") התהלכה על השטיח האדום, בשידור החי הופיע הכיתוב "רייצ'ל זגלר" במשך כמה דקות טובות והפך ויראלי. זהו, זו הפואנטה.