ריצ'רד גיר הוא הכי מקצועי ונדיב שיש. הוא אף פעם לא אמר לא

אלכס ויניצקי הוא מפיק קולנוע ישראלי שגר בלוס אנג'לס כבר יותר מ-22 שנים. הוא שמח מהאפשרות שניתנה לו לתרגל את העברית שלו עם הבמאי הישראלי שבי גביזון בעבודתם המשותפת על הסרט החדש "געגוע" (2024) – עיבוד קנדי-אמריקאי לסרט הישראלי באותו השם משנת 2017. לעומת אחרים בתעשייה, הוא בוחר שלא להסתיר את הישראליות שלו ותמיכתו בישראל גם כאשר האנטישמיות בהוליווד גואה.

הוא חולם לביים יום אחד, ואחד ממניעיו הנסתרים לעשיית הסרט היה להסתכל מקרוב על מלאכת הבימוי של שבי גביזון, במאי שהוא מעריך מאז שצפה בסרטו "האסונות של נינה" (2003) ומאז בוחר לכנות אותו: "אלמדובר הישראלי". הוא מספר כיצד הגיע מלהיות חייל תחת בני גנץ באיו"ש ללוס אנג'לס, על הניסיון להשיג את מאט דיימון לתפקיד הראשי, ואיך הצליח לגרום לריצ'רד גיר להתעניין בפרויקט כשכבר היה נראה שהסרט לא עומד לקרות.

איך הגעת להיות מפיק בארצות הברית?

"הגעתי לשם, כמו כל החיים שלי, לא בדרך הכי ישרה שאפשר. בית הספר שלי בירושלים קיבל מלגה לפתוח מעבדות מחשוב. התחלתי לחפש אנשים ב-LA, במיוחד שעוסקים בקולנוע, עד שהתחברתי עם מישהו שהייתה לו חברת product placement. הייתי בצבא כמעט 4 וחצי שנים, שירתי תחת בני גנץ באיזשהו שלב באיו"ש כסגן פלוגת קשר, ואז האינתיפאדה השנייה התחילה וכל הבלגן. אז האיש הזה קצת נבהל שאולי נפגעתי, ובאיזשהו שלב הוא אמר: 'תבוא, תבקר'. כמה חודשים אחרי זה עברתי ומאז אני פה.

לא תכננתי להפיק. אני באתי לכאן גם לא לכתוב, אלא רק לביים, זה כל מה שעניין אותי. הבנתי שבשביל לעשות קולנוע צריך להבין איך מגייסים כסף. נכנסתי לחברה שהתפקיד שלה היה להשיג כסף להפקות והתגלגלתי שם מאוד מהר לתפקיד די בכיר. בסוף הבנתי שאני יכול לעבוד כמפיק עצמאי, ויצאתי לדרך. העניין של הבימוי עדיין יש לי אותו, אבל לא ממש הצלחתי להתקדם בזה במיוחד. אתה צריך לגור אצל אמא ואבא במקלט וכל כסף שנכנס להוציא על סרטים קצרים בשביל לביים. ככה הגעתי להפקה".

"געגוע" שומר על השם ועל העלילה (עם שינויים קלים) של המקור הישראלי משנת 2017. דניאל בלוך (ריצ'רד גיר, "אישה יפה") מגלה במפגש עם האקסית שלו מלפני 20 שנה שהיא נכנסה להיריון ושיש להם ילד משותף. אם זה לא מספיק, הילד המשותף שלהם – אלן (תומאסו סנאלי, "חג ההודיה") נהרג בתאונת דרכים ולדניאל אין שום דרך להתחבר אל אלן מלבד ללכת בצעדיו ולנסות להכיר אותו דרך הסיפורים מהמכרים שלו. דניאל חווה תחושת אובדן וגעגוע לילד שהוא אף פעם לא הכיר, והוא נלחם על שמו הטוב של הילד, גם כאשר מתגלים עליו דברים בעיתיים כמו הטרדות חוזרות ונשנות של המורה שלו אליס (דיאן קרוגר, "ממזרים חסרי כבוד"). איך הגעת להפיק עיבוד לסרט "געגוע"?

"'געגוע' הגיע אליי עם טלפון ממפיק מדנמרק. הוא אמר לי שיש סרט ישראלי שמנסים לעשות לו רימייק, ושאלתי: 'מי הבמאי?' והוא אמר לי: 'שבי גביזון', אז אמרתי: 'טוב, אם שבי הבמאי אז אני עושה את הסרט'. ראיתי את 'האסונות של נינה' ופשוט כל כך עפתי על הסרט הזה, לא הבנתי מאיפה הוא בא לי בכלל. תמיד אמרתי ששבי בעיניי הוא האלמודובר הישראלי. גם לאלמודובר וגם לשבי יש איזושהי גישה, עין, שדרכה הם רואים את העולם, שהיא מאוד אחרת. שניהם הופכים את העצוב למצחיק או למרגש, או לכל דבר אחר רק לא עצוב."

מה משך אותך דווקא לסרט הזה? זה היה קשר להיותו ישראלי?

"מה שריגש אותי מלכתחילה זה הבמאי. הייתה לי הזדמנות לעבוד עם במאי שנורא אהבתי. יש לי כל מיני פרויקטים אחרים שמדברים על יחסים בין אב לבן או לבנים. כנראה שזה משהו פנימי שאני לא כל כך מבין אותו, שמעניין אותי. גם אם שבי היה בא אלי ומבקש ממני להפיק לו פרסומת לסבון, אז הייתי מפיק לו פרסומת. זה היה באמת שבי קודם כל."

(אלכס ויניצקי, ריצ'רד גיר ושבי גביזון)

מה היה תהליך הליהוק? איך הצלחת לגייס שם ענק כמו ריצ'רד גיר לפרויקט?

"השחקנים שקראו את התסריט לא כל כך הבינו מה בדיוק שבי רצה מהם. כשהשחקנים קראו את הדמות של דניאל, הם לא בדיוק הבינו מהטקסט איך לשחק אותו. אז בסוף, הגרסה הישראלית הופקה בעברית כהוכחת קונספט לשחקן האמריקאי, וזה באמת מאוד עזר. הייתה לנו רשימת שחקנים, מפה עד להודעה חדשה, היו שם שחקנים ברמה מאוד-מאוד גבוהה כמו מאט דיימון. מה שכן, הרגשנו שריצ'רד הוא מעל כולם, הוא היה יותר מדי גדול.

יצרתי קשר עם בחור שקוראים לו ג'וז' דייטר, וג'וז' התקשר אליי ואמר: 'נראה לי שאת הסרט שלך אני צריך לשלוח לאימא שלי ליסה וילסון'. וילסון היא אחת כזאת שיש לה חברה שיודעת איך להביא מימון לסרטים. 'היא מחפשת לעשות סרט עם ריצ'רד, ונראה לי שזה זה', הוא אמר. במאי 2020, היא התקשרה אליי ואמרה: 'הסוכן של ריצ'רד, דיבר איתי, הוא קרא את התסריט, עכשיו הוא רואה את הסרט'. אני אשכרה ישבתי ליד הטלפון וחיכיתי כי הבנתי שתוך שעות תהיה תשובה. ואז הוא אמר שהוא מאוד רוצה לפגוש את הבמאי, והוא פגש את שבי בזום.

ריצ'רד אף פעם לא עשה אודישן, סדר גודל כזה של שחקן לא עושה אודישנים. יש את המחשבה הזאת שאפשר להגיע לכל שחקן, ובתיאוריה זה נכון. הוליוד זאת תעשייה של אנשים שרוצים לעבוד רק עם אנשים שהם כבר מכירים. נגיד, בשביל להגיע למאט דיימון, אני בכלל לא ניסיתי את הסוכנים שלו, ניסיתי למצוא את מי אני מכיר בשביל להגיע אליו. האולפנים גם כן עושים את מה שאני עושה, מנסים להגיע אליו בדרך כזו או אחרת. זה לא קל להגיע לשחקנים. זה כמעט בלתי אפשרי. אז בעצם, הדרך הזאת שהתרחשה עם ריצ'רד, זאת הדרך היחידה להגיע לשחקן."

איך היה לעבוד איתו?

"ריצ'רד מכל הבחינות הוא 'רולס-רויס'. אני כל כך התרשמתי מהמקצועיות שלו. הוא בן אדם שפשוט תקתק כמו שעון. הוא כוכב מאוד גדול, והוא היה פשוט הכי מקצועי והכי נדיב שיש. אף פעם הוא לא אמר לא. כשביקשתי ממנו אם אפשר להתחיל מוקדם יותר, הוא תמיד אמר כן. הוא דרש את מה שהוא צריך, מצד אחד, ומצד שני, הוא נתן הרבה יותר חזרה. לדוגמה, בתחילת הסרט, אנחנו הזמנו קרוואן יחסית גדול בשבילו, והוא בא אליי ואמר: 'אני לא צריך קרוואן כזה גדול. אתם יכולים להביא לי משהו קטן יותר', אז החלפנו לו".

בתקופה מורכבת כזאת אי אפשר שלא לשאול, הקשר של הסרט לישראל פגע בו?

"אחרי השביעי באוקטובר, כל האנטישמיות פתאום צצה, וזה בדיוק היה הזמן שעשינו את הסבב של הפסטיבלים וההגשות. מאוד חששנו שזאת תהיה בעיה. אף אחד מהמפיצים לא אמר לנו שום דבר. מבחינת הפסטיבלים, זה נכון שהתקבלנו רק לפסטיבל אחד, שזה חיפה. אני חושב ששבי יותר בתחושה שזה בגלל שהסרט היה ישראלי. אני חושב יותר שזה בגלל שהסרט הוא 'רימייק', והפסטיבלים, העבודה שלהם היא להציג עבודות חדשות, מקוריות."

ואתה באופן אישי מרגיש אנטישמיות?

"אני לא מרגיש את זה אישית. בתעשייה שלנו יש כאלה שמאוד תומכים בישראל, ויש כאלה שתומכים בצד השני. אני אף פעם לא מסתיר את הפרו-ישראליות שלי. התחושה שלי שאנשים יגלו את האמת אחרי שהעניינים יירגעו קצת. אני לא גר באזור של הקהילה היהודית-דתית, ששם הם כן נפגעו."

כשאתה מסתכל מבחוץ על הקולנוע הישראלי מה דעתך עליו? איך ניתן לשווק אותו טוב יותר לעולם?

"אני מאוד אוהב את הקולנוע הישראלי. אני מנסה תמיד לראות אותו. אני חושב שלאט-לאט הקולנוע הישראלי נהיה יותר מסחרי כי יש יוצרים שקצת יוצאים מהרגיל. אני חושב שיש משהו מאוד מסוים לקולנוע הישראלי, שהם בדרך כלל עוסקים בדרמות, ובדרך כלל הסיפורים הם מאוד ישראליים, על החיים בישראל, עם כל מיני זוויות שונות. לדעתי, הקהל, לא רק הישראלי, קהלים בעולם, ובארצות הברית במיוחד, מעדיפים לראות סרטים שהם לא דרמות. אם עכשיו הייתי יוצא למסע של 'געגוע', לא הייתי מצליח לעשות את הסרט הזה. מה שנשאר בעצם לבמאים ישראלים לעשות בשביל שהקולנוע שלהם יצליח יותר טוב בעולם זה סרטי ז'אנר - לעשות אימה, לעשות מתח. לקולנוע הז'אנר יש כל כך הרבה פסטיבלים, מעריצים, והם תמיד מחפשים לראות דברים שעוד לא נשמעו ונראו".