קצת דומה וקצת אחרת: 5 במאים שעשו רימייק לעצמם

ססיל ב. דה-מיל, "עשרת הדיברות" (1923/1956)

כאחד מראשוני ענקי הקולנוע, לא ניתן לגמד את ההשפעה של ססיל ב. דה מיל על הקולנוע כפי שאנו מכירים אותו, ובייחוד על האפוס והבלוקבאסטר הקולנועי. הבמאי האמריקאי היה אחד מהאבות המייסדים של הוליווד וסרטי האפוס שלו – רובם תנ"כיים – התפרשו על קריירה של כ-45 שנה. האפוס התנ"כי הראשון של דה-מיל בקריירה עשירה זו היה "עשרת הדיברות" מ-1923, הפקת ענק אילמת שהייתה ללהיט עצום, לאחד מהסרטים היקרים ביותר שנוצרו באותה תקופה ולחלוצה בתחום השימוש בצבע – בייחוד לסצנות חציית ים סוף. עם זאת, מה שנשמע לנו פשוטו כמשמעו - סרט על סיפור יציאת מצרים וקבלת לוחות הברית - הפך מורכב יותר בגרסה זו של דה-מיל, שהורכבה למעשה משתי עלילות: הסיפור התנ"כי הקלאסי של משה ובני ישראל וסיפורם של שני אחים בעידן המודרני, שלהם דעות מנוגדות על צדקת הדרך של עשרת הדיברות.

למעלה מ-30 שנה מאוחר יותר, הישר אחרי זכייתו הטרייה בפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר על "ההצגה הגדולה בתבל" (1952), החליט דה-מיל לשוב לאותו יצירת ענק שיצר בשנות ה-20, אך הפעם להרחיב את הפרולוג הקצר על יציאת מצרים לאפוס "טכניקולור" מרשים בן כמעט 4 שעות, מה שהפך אותו לסרט היקר ביותר שנעשה בתקופתו. העלילה אודות שני האחים הרנדומליים נחתכה הפעם. "עשרת הדיברות" גרסת 1956 – בכיכובם של צ'רלטון הסטון ("בן חור") כמשה ויול ברינר ("המלך ואני") כפרעה – הפכה בן לילה לא רק להצלחה מסחררת ולאחד מהסרטים הרווחיים בכל הזמנים אלא גם סגרה מעגל עבור דה-מיל המזדקן, שהיה זה סרטו האחרון עד למותו 3 שנים מאוחר יותר. כך התחיל וחתם למעשה דה-מיל את הקריירה ההוליוודית הגדולה שלו בסיפורו של משה בתיבה.

אלפרד היצ'קוק, "האיש שידע יותר מדי" (1934/1956)

אייקון הוליוודי נוסף שהחליט ב-1956 להחזיר עטרה ליושנה ולחדש יצירה ותיקה שלו הוא כמובן מאסטר המתח הבריטי אלפרד היצ'קוק, עם הרימייק לסרטו הבריטי "האיש שידע יותר מדי" מ-1934. הגרסה הבריטית המקורית לסרט, שנעשתה מתוך כורח הנסיבות – שכן היצ'קוק החזיק בזכויות לספרו של ג'י.קיי. צ'סטרטון באותו השם (השניים זהים רק בשם ושונים לגמרי בעלילה) – עסקה בזוג בריטי תמים שמסתבך בפרשיית ריגול בינלאומית במהלך חופשה בשוויץ, כאשר בתם נחטפת על ידי כנופיה מסוכנת בהובלת מר אבוט המאיים.

"האיש שידע יותר מדי" גרסת 1934 נחשב עד היום לאחד מפסגות יצירתו של היצ'קוק במולדתו, אך הבמאי העקשן שלא היה כה מרוצה מהתוצר הראשוני היה נחוש בדעתו לחדש ו"לשפר" את הסרט עם הגעתו להוליווד בראשית שנות ה-40; משאלתו הוגשמה לבסוף רק לאחר עשור וחצי, כשנאלץ למצוא רעיון לסרט בזמן קצר שימלא את התחייבותו לחברת "פרמאונט". הגרסה האמריקאית שמרה על האווירה וקווי המתאר הבסיסיים של המקור, אך הזיזה את המיקום משוויץ הקפואה למרוקו השמשית; החליפה את הזוג הבריטי המעונב בשותף הוותיק של היצ'קוק ג'ימי סטיוארט ובזמרת/שחקנית דוריס דיי כרופא בעל שם עולמי ואשתו הזמרת המפורסמת שתרים אחר בנם שנחטף; והגבירה את האלמנטים הפסיכולוגיים, כיאה ליצירותיו המפורסמות של הבמאי בשנות ה-50. הסרט זכור בעיקר היום בתור המקור ללהיט זוכה האוסקר של דיי, Que Sera, Sera (Whatever Will Be, Will Be)‎, ולרוב נבלע בין שלל הקלאסיקות שמקיפות אותו בפילמוגרפיה של הבמאי בעשור זה ("חלון אחורי", "ורטיגו", "מזימות בינלאומיות"), אבל גרסה זו – כמו המקור – עמדה לחלוטין במבחן הזמן ואפקטיבית עד היום. עבור היצ'קוק עצמו, הייתה זו סגירת מעגל של ממש: "בוא נגיד שהגרסה הראשונה היא עבודתו של חובבן מוכשר והשנייה היא מעשה ידיו של מקצוען", אמר לימים במסגרת ראיונותיו המפורסמים לבמאי הצרפתי והמעריץ פרנסואה טריפו.

יסוז'ירו אוזו, "עשבים צפים" (1934/1959)

הבמאי היפני יסוז'ירו אוזו היה אחד מהיוצרים הגדולים והעסוקים ביותר בקולנוע היפני משנות ה-30 עד ראשית שנות ה-60, אך סרטיו לא פרצו לזירה הבינלאומית בדומה לבני זמנו אקירה קורסאווה וקנג'י מיזוגוצ'י – אולי משום שהדרמות הקטנות והרגישות שלו, שהתבוננו רובן ככולן בקשיים שנוצרים במסגרת המשפחה השמרנית ופערי הדורות בחברה היפנית לא היו נגישות כל כך לקהל המערבי של התקופה. רק מספר שנים לאחר מותו ב-1964, החל גל חדש של קולנוענים/תיאורטיקנים כדוגמת וים ונדרס (ממעריציו הגדולים של אוזו, שסרטו האחרון והמוצלח "ימים מושלמים" הוא מחווה ישירה לבמאי היפני) ופול שריידר להעלות את יצירתו על נס, וכיום כמה מסרטיו – כולל "אביב מאוחר" (1949) ו"סיפור טוקיו" (1953) – נחשבים מהטובים אי פעם.

כבר כשהגיע לחדש את סרטו האילם "על עשבים צפים" מ-1934, אוזו לא היה זר לקונספט של רימייק עצמי, כשכבר חידש סרט אילם אחר שלו בעבר. חידושים אלו, על פניו, היו בעיקרם חידושים "פרקטיים" – אפשרות לספר מחדש את הסיפור עם אמצעים טכנולוגיים שלא היו קיימים בסיבוב הראשון, כדוגמת צבע וסאונד. עם זאת, עבור אוזו – יוצר שבעיקרו מתעניין בנפש האנושית – האפשרות לחדש את סרטיו הייתה גם אפשרות לראות כיצד הוא כאמן ואדם בחברה היפנית התפתח בשנים שחלפו ואיך זקנתו משפיעה על הערכים שהוא תפס כאבסולוטיים בצעירותו. כך, "עשבים צפים" – אודות חבורת בדרנים נודדת, בהובלת אמן ותיק ששב לבן שמעולם לא גידל – לא רק משחזר את אותה אווירה טבעית ואנושית ששרתה על הגרסה הראשונה אלא למעשה מרחיב עליה, כשאותם דיונים פואטיים על פערי הדורות ועל הערכים הלאומים של יפן פוסט-מלה"ע השנייה רק מרוויחים מהשנים שעברו על אוזו והתובנות שצבר.

סם ריימי, "מוות אכזרי" (1981), "מוות אכזרי 2" (1987)

כמה רימייקים אתם מכירים שהם המשכים לסרט אותו הם מחדשים? כנראה לא הרבה, אך הכשל הלוגי הזה הוא מה ששם את הבמאי סם ריימי על המפה – אי שם ב-1987, כשחידש/המשיך (או בעגה מקצועית, "Requel") את להיט האימה האייקוני שלו מ-1981 – "מוות אכזרי" ("The Evil Dead") – עם הגרסה הקומית והפופולרית הרבה יותר, "מוות אכזרי 2". אחרי הכישלון הכלכלי והביקורתי של הקומדיה השחורה שיצר יחד עם חבריו הוותיקים האחים כהן, "Crimewave" (1985), החליט סם ריימי – יחד עם חברו לספסל הלימודים סקוט שפיגל וכוכב סדרת הסרטים ברוס קמפבל - לפתח סרט המשך לסרטו הראשון "מוות אכזרי" כדי להימנע מהפסדים כלכליים נוספים. עם זאת, ההפקה התקשתה למצוא מימון עד שאייקון ספרות האימה ומעריץ מושבע של הסרט הראשון, סטיבן קינג, שמע על הקשיים מחבר צוות של הבמאי והמליץ למפיק העל דינו דה לורנטיס (שתחת שמו הופקו מאות סרטים, מ"לילות כביריה" ועד "קטיפה כחולה") להפיק את סרטו של ריימי.

ריימי ושפיגל תכננו עוד בשלבי הכתיבה הראשונים ליצור סרט המשך ולא בהכרח רימייק, אך רצונה של חברת ההפקה בסרט הדומה ככל האפשר לסרט הראשון ודחיית הקונספט של ריימי לסרט זומבים המתרחש בימי הביניים (מה שיתגלגל לבסוף ל"צבא האופל", הסרט השלישי בסדרה) הוביל את השניים לחזור על לא מעט מאירועי הסרט הראשון, אך הפעם עם אלמנטים קומיים מוגזמים, בהשראת הומור הסלפסטיק של דמויות מצוירות כמו פופאי וה"לוני טונס". כך, מצא את עצמו שוב גיבור הסדרה אש וויליאמס (קמפבל) בבקתה הרדופה ביער, מתעמת עם השדים הגרוטסקיים שרוצים להורגו. ה-"Requel" ל"מוות אכזרי" התברר כהימור נכון מצד כל המעורבים, כשהפך ללהיט גדול עוד יותר מהראשון והפך את ריימי לשם דבר בהוליווד.

מייקל מאן - L.A. Takedown (1989), "היט" (1995)

מעטים הבמאים שמראשית דרכם זכו להצלחה מסחררת בטלוויזיה וקולנוע כאחד, אך אם כבר – מייקל מאן הוא אחד מהם. הרחק מפסגות יצירתו הטלוויזיונית עם "מיאמי מחלק מוסר" יצר ב-1989 את סרט הטלוויזיה "L.A. Takedown", המבוסס על מקרי הפשיעה האמיתיים של הארכי-פושע משיקגו, ניל מקאלי. הסרט החל כתסריט שנכתב כבר ב-1979 והוסב כעשור לאחר מכן לפיילוט לסדרת משטרה ב-NBC. כשפיילוט זה לא צלח, מאן הפך אותו לסרט טלוויזיה אודות הבלש וינסנט האנה שתר אחר כנופיית פושעים. כמה שנים לאחר מכן, החליט מאן לשוב לתסריט הוותיק, גייס כוכבים כמו רוברט דה נירו, אל פצ'ינו (האיחוד הקולנועי הראשון בין שני ותיקי ז'אנר הפשע) ו-ואל קילמר לתפקידים הראשיים ויצר את אחד הבלוקבאסטרים הגדולים של שנות ה-90, "היט".