פסטיבל הקולנוע הצרפתי: סקירות והמלצות סרטים

"המשפט של הכלב" (Le Proces du chien)

דרמת בית המשפט הצרפתית "אנטומיה של נפילה" קטפה פרסים ועיטורים רבים לפני כשנתיים, אך מי שכבש לא פעם את לבבות הקהל היה הכלב מסי, ששיחק את כלב המשפחה הנאמן סנופ, שלו חלק חשוב בסערה המשפטית במרכז הסרט. סרטה של השחקנית הצרפתית-שוויצרית לטיסיה דוש (שגם כתבה אותו ומככבת בו), "המשפט של הכלב" לוקח את הקשר בין ידידו הטוב של האדם לבין בית המשפט צעד אחד קדימה ושואל – מה היה קורה אם הכלב עצמו היה עומד למשפט?

סרט הביכורים של דוש – שנכנס לתחרות " "Un Certain Regardבפסטיבל קאן האחרון וזכה בפרס "כלב הזהב" עבור כוכבו הכלב קודי – מביא את סיפורה של אבריל (דוש), עורכת דין אידיאליסטית שליבה יוצא אל תיקים משפטיים אבודים מראש. כשאל משרדה מגיע הכלב קוסמוס (קודי) ובעליו האקסצנטרי (פרנסואה דמיאן) – העומד מול תביעה מצד שלוש נשים שונות, שננשכו על ידי כלבו – אבריל מחליטה לאמץ את התיק לחיקה ולייצג את קוסמוס במשפט כישות עצמאית לכל דבר ועניין, כדי למנוע את הרדמתו לפי החוק.

מושפעת ממקרה אמיתי על כלב נושך שעמד במרכז משפט בכפר קטן בצרפת, דוש התפלאה מההתגייסות של התושבים המקומיים למען הזכויות האזרחיות של הכלב, והחליטה להעמיד את הנושא במרכז סרט הביכורים שלה; פגישה מקרית עם במאית "אנטומיה של נפילה" ג'סטין טרייה – שקשריה לנושא ברורים – חיזקה עוד יותר את הסקרנות של השחקנית/במאית בעניין.

כך, מה שנדמה על פניו כקומדיית "סקרובול" קלאסית על חיות – כמו "בטהובן" או "סטיוארט ליטל" – הופך חד הרבה יותר תחת כשרונה המרשים של דוש (ואן-סופי באילי, שכתבה עמה את התסריט) ומקדם את הסרט למחוזות הסאטירה. באמצעות דילוג קליל בין סגנונות שונים (אנימציה, מוקומנטרי) וחן קומי צרפתי מובן מאליו, "המשפט של הכלב" מספק לצופה ב-80 דקות בלבד לא רק בידור מהנה, אלא גם תהיות רלוונטיות למדי על גמישות הכללים האתיים ה"ברורים" לפיהם אנחנו חיים ומה תפקיד התקשורת בעיצובם. המלצה חמה.

"שעות ביקור" (La prisonniere de Bordeaux)

איזבל הופר חגגה רק השבוע 72, אך כוכבה בשמי הקולנוע הצרפתי (והעולמי) מסרב לדעוך – גם למעלה מ-50 שנה אחרי שהופיעה לראשונה על המסך הגדול. אחד מארבעה פרויקטים מדוברים בכיכובה של הופר מהשנה שעברה (והשני שלה עם זוכת ה'סזאר' הטרייה חפזיה חרזי) הוא סרטה של פטריסיה מזאוי, שמפגיש בין שתי נשים מרקעים שונים לחלוטין עם סטטוס דומה – נשות אסירים. האחת היא אלמה (הופר), אשת חברה אמידה ובודדת, שבעלה – מנתח מוח בכיר – מרצה מאסר על תאונת דרכים קטלנית; השנייה, מינה (חרזי), מנקה צעירה שבעלה נכלא על שוד שהסתבך, נאנקת תחת יוקר המחיה כדי לדאוג לשני ילדיה הקטנים. במהרה, הקשר בין השתיים מתהדק, כשהאחת מנסה לסייע לשנייה – אך נדמה שיש יותר מכפי שנראה על פני השטח למחוות ידידותיות אלו.

סרטה של מזאוי אינו מחדש מדי על ההנחות הידועות מראש: חייה הבורגנים של אלמה מועמדים בספק ונתונים לביקורת ואילו מינה נותרת "בלתי נראית" על ידי החברה והמערכת. למרות שהביקורת והתמות של מזאוי אינן מורכבות מדי, ההופעות הכובשות של הופר וחרזי הופכות את "שעות ביקור" לצפייה מסקרנת לכל הפחות, שמנסה לגרום לנו להתבונן כיצד אנחנו מחפשים קשרים במקומות הכי לא צפויים כדי למלא את הבדידות שבחיינו.

"לשחק באש" (Jouer avec le feu)

הקצנה פוליטית היא עניין גלובלי, ונדמה שהמילה "קונצנזוס" כמעט נעלמה כליל מהשיח העכשווי; כך, סיפורים של חוסר הסכמה שפגמו בקשרים חבריים ואף משפחתיים אינם כה נדירים בימינו. זוהי נקודת המוצא של "לשחק באש", סרטן של הבמאיות והאחיות דלפין ומיוריאל קולין, שהשתתף בתחרות הרשמית בפסטיבל ונציה האחרון והעניק לכוכבו – השחקן הוותיק ונסן לנדון (""ערכו של אדם", "טיטאן") - את פרס השחקן הטוב ביותר.

הסרט מספר את סיפורו של האב היחיד פייר (לנדון), שעובד בחריצות כדי לכלכל את שני בניו – פוס (בנג'מין ואוזן, "קיץ 85'") ולואי (סטפן קרפון). כשלואי עוזב את הבית כדי ללמוד בסורבון, האח הגדול פוס הולך ומסתגר בתוך עצמו. הפתרון שלו לבדידות? דבקות ברעיונות ימניים-קיצוניים והצטרפות לחבורת חוליגנים שמאיימת על השכונה. כעת פייר עומד מול דילמה – האם לפעול כדי להניא את בנו מלתמוך ברעיונות קיצוניים אלו או שמא הפעולה תעכיר עוד יותר את היחסים בין השניים?

סרטן של האחיות קולין מתחקה אחר הסיבות והמתחים החברתיים שמובילים רבים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך לתמוך באידיאולוגיות ימין קיצוני מסוכנות, אך לא מנסה להצדיקם. כך, לא נוצר כאן סיפור של סיבה ותוצאה, אלא היקלעות לזמן ומקום בעייתיים, שמובילים משפחה קשת יום אל עבר פי פחת. "לשחק באש" הוא לא סרט קל לצפייה, אבל קשה להוריד ממנו את העיניים – בייחוד בזכות ההופעות של לינדון ו-ואוזן, כשהאחרון ממשיך לסמן את עצמו ככוכב עולה בקולנוע הצרפתי מאז פריצתו עם "קיץ 85'" של פרנסואה אוזון ו"אשליות אבודות" של קסבייה ג'יאנולי לפני 4 שנים.

לאתר הפסטיבל, לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים >> לחצו כאן