Seret מהעבר: 50 שנה לטומי

קן ראסל, הבמאי האנגלי, נודע בזכות סרטים כמו "מאהלר" (1974) ו"ליסטומניה" (1975), המתארים בצורה ייחודית את חייהם של המלחינים הקלאסיים. סרטיו של ראסל עוברים את גבולות ה"טעם הטוב" ואז ממשיכים עוד קצת. אחד מסרטיו הידועים, "שדים" (1971), שהכיל סצנות מיניות מפורשות בהקשר כנסייתי, היה כה שנוי במחלוקת שרק ב-2002 הוקרנה לראשונה גרסת הבמאי הלא מצונזרת שלו.

חיבתו של הבמאי למוזיקה ולסצנות גרנדיוזיות, בולטת באחד הסרטים הידועים שלו, "טומי" (1975) שחוגג השבוע חמישים שנה לצאתו למסכים. "טומי" התחיל ב-1969 כאופרת רוק מצליחה של מייסד להקת "המי" ((The Who המיתולוגית, פיט טאונסנד. הסרט הוא עיבוד חופשי של היצירה. הוא נעשה בתקציב צנוע יחסית וזכה להצלחה גדולה בקופות. אן-מרגרט, שמגלמת את תפקיד אמו של גיבור הסרט, זכתה בגלובוס הזהב על תפקידה.

הסרט נפתח בסצנות תיאטרליות ללא שורת דיאלוג אחת, המתארות את סיפורם של אביו ואמו של טומי בזמן מלחמת העולם השנייה. האב (רוברט פאוול, "מאהלר"), טייס קרב שמטוסו הופל ונחשב למת, האם נשארת לבדה ויולדת את בנם, טומי. המשך הסרט מתאר את חייו של הילד והנער, הרצופים אירועים טראומטיים, החל מהאירוע המכונן של הסרט: האב שנחשב למת חוזר לבית המשפחה ונרצח במאבק בינו לבין בן זוגה החדש והמפוקפק של האם (אוליבר ריד, "שדים"). ההלם של האירוע הופך את הילד לעיוור, חירש ואילם. אך צרותיו לא נגמרות כאן. את דמותו כנער מגלם רוג'ר דלטרי, סולנה הכריזמטי של הלהקה.

דלטרי מביא את האנרגיה הבימתית והסקס-אפיל שלו לתפקיד, גם כאשר הוא אינו אומר (או שר) מילה בחלק ניכר מהסרט. טומי עובר התעללות של דוד סדיסטי (קית' מון, מתופף הלהקה בהופעה מוקצנת במיוחד), ועובר חניכה מינית ביזארית במיוחד על ידי "מלכת האסיד" שמגולמת על ידי טינה טרנר. במהלך ה"חניכה" הזאת הוא מושם בתוך מכשיר עינויים סטייל "בתולת הברזל" הימי-ביניימית. אך במקום החודים האופייניים, יש בה מזרקים של הרואין. כאשר נפתח המכשיר, נגלית לצופים דמותו של טומי חשוף החזה הלבוש רק באזור החלציים, ונראה כמשופד על ידי ה"חצים" בדמות המזרקים. הדימוי הזה מתייחס לדמות האייקונית של הקדוש הנוצרי סבסטיאן, שהפך גם לאייקון של הקהילה הגאה בשל דמותו הצעירה, החטובה, היפה והמושפלת. בנקודת המפנה בסרט, טומי "רואה את האור", ראייתו שבה אליו וכך גם קולו. כל זה קורה לאחר מפגש מוזר עם הרופא שאמור לרפא אותו בגילומו של ג'ק ניקולסון, כולל הרמת הגבה האופיינית. טומי הופך לכוכב רוק שהוא גם גורו או משיח. ההמונים שנוהרים אחריו גם "מתהפכים" עליו ורוצחים את אמו ואת אביו החורג בסוף הסרט.

"טומי" מציג תמות נוצריות של גאולה ומלביש אותן בלבוש מודרני. כך למשל כאשר אמו לוקחת אותו למעין כנסייה אליה מגיעים עיוורים ונכים כדי להירפא על ידי נגיעה בפסל ענק של מרילין מונרו בתנוחה הידועה ביותר שלה מתוך הסרט "חטא על סף ביתך" שבו שמלתה מתנופפת אל על. מונרו היא האייקון האולטימטיבי של כוכבת הקולנוע הגדולה מהחיים אך גם דמות טרגית. כמו הקדוש סבסטיאן, גם היא נצרפת בייסורים, ולכן גם יכולה "להושיע" את האומללים.

גם ביקורת על הניצול הציני של הנער ה"מיוחד" על ידי האם ובעלה משתמע מהתיאורים בסרט. כאשר טומי מגלה כישרון נדיר במשחק הפינבול הוא הופך לסנסציה שאותה הם רותמים למען הרווחים שלהם. זהו גם הרגע הידוע ביותר בסרט שבו טומי משחק מול היריב שלו, בגילומו של אלטון ג'ון בתחפושת ביזארית אפילו עבורו, שכוללת רגליים מוארכות ונעלי ליצן ענקיות. הניצול של טומי נמשך כאשר הוא חוזר לחושיו ועומד בראש עדת מאמיניו. אמו ובעלה גורפים רווחים ומוכרים למאמינים אביזרים כמו משקפי שמש, מחסום לפה ולאוזניים כך שיהיו גם הם "חירשים, עיוורים אילמים".

אחת מהסצנות הזכורות ביותר בסרט היא זו שבה האם מתפלשת בקצף מכונת כביסה, שעועית מקופסאות שימורים ורוטב שוקולד שנשפכים מתוך מסך הטלוויזיה שלה. הסצנה היא ביקורת על תרבות הצריכה המגולמת בפרסומות הטלוויזיה, שבהן "מלכת אנגליה" אוכלת את האוכל שמזוהה עם מעמד הפועלים. "טומי" הוא סרט בריטי מאוד, שמראה את המהפך שעוברת האם מאישה תמימה ומאוהבת לרודפת בצע שלא בוחלת בדבר על מנת להתקדם בסולם המעמדי. זוהי סצנה שמייצגת את רוח הסרט כולו.

"טומי" יוצר שורת סמלים ויזואליים שניתנים לפרשנות, כמו מיצג אמנותי באורך שעתיים. לפעמים זה עובד יותר ולפעמים פחות. אבל גם חמישים שנה אחרי, "טומי" הוא סרט שלא היה, ואולי לא יהיה, כמוהו. הוא מקורי, ייחודי ומעורר מחשבה. אם רק סצנה אחת ממנו תישאר בזיכרון הקולקטיבי, הוא עשה את שלו.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן