Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: לבלות ת'סופשבוע עם ג'וליה רוברטס

ג'וליה רוברטס, שכבר קנתה לעצמה מעמד בתעשיית הסרטים ובוחרת את תפקידיה בקפידה, בחרה להשתתף בסרט "חיוך של מונה ליזה", סרט תקופתי עם מסרים פמיניסטיים קיצוניים, שנראים רלוונטיים ברמה מסוימת גם היום. אל רוברטס, מצטרפות שלוש מהשחקניות הצעירות המובילות, קירסטן דאנסט, ג'וליה סטיילס ומגי גילנהייל ולידן מרשה גיי-הארדן הותיקה. הסרט מריח כולו, מעוצמה וכוח נשיים, מה שללא ספק מתחבר בצורה ישירה לנושא שלו ולמסריו.השנה: 1953. המיקום: ארה"ב של אחרי מלחמת העולם השנייה, בעידן של תחילת המודרניזציה התרבותית והטכנולוגית, והקמת התנועה לשחרור האישה. קתרין ווטסון (ג'וליה רוברטס) היא בוגרת אוניברסיטת ברקלי ובעלת נפש חופשייה, שמקבלת משרת הוראה כמורה לאומנות בקולג' הנשים וולסלי. חדורת מוטיבציה לשנות ולהשפיע, ווטסון נתקלת במוסד מיושן, הטבועים בו נורמות ישנות ופרימיטיביות בנוגע למיקום האישה בחברה ובכלל. נראה כי בעוד אמריקה צועדת לעבר מתן זכויות שוות יותר לנשים, שרק לפני כמה שנים שימשו כוח אדם מכריע בניצחון האמריקאים במלחמת העולם השנייה, בוולסלי מתעקשים להמשיך לדבוק בערכים שאבד עליהם הכלח, וממשיכים להלביש את הנשים במחוך וללמד אותן להיות פחות שאפתניות ובעלות מחשבה עצמאית. ווטסון לוקחת על עצמה את המשימה לחנך את בנות הדור הצעיר לדעתנות, אמביציוזיות והצלחה (בין תלמידותיה הבולטות ניתן יהיה למצוא את ג'וליה סטיילס, קירסטן דאנסט ומגי גילנהייל), ובכך משנה את מסלול חייה וחייהן לנצח, כמו גם מכעיסה את ראשי הממסד.

אי אפשר להתעלם מהעובדה, שהנושא של הסרט הוא מאוד פמיניסטי: שחרור האישה מהערכים הכל כך מיושנים, שמלמדים אותה בקולג', כאשר ג'וליה רוברטס מסמלת את האישה החדשה והנאורה. אין ספק שהסרט הלך לכיוון מאוד קיצוני וקלישאי וגם בנה על כך שהפמיניזם הבוטה של הסרט לא יפריע. בגלל שדיכוי הנשים שמוצג בסרט, הוא כל כך קיצוני, מן הסתם קל להזדהות עם התמרדות נגדו. נערות וולסלי מתחנכות, שהמטרה העיקרית שלהן צריכה להיות להשיג בעל וללמוד כיצד לדאוג לכל צרכיו. הן לומדות שזה נפלא להתקבל לבתי ספר יוקרתיים, אך הן לא תלכנה לשם במילא, בגלל שעליהן לדאוג שב-17:00 תהיה ארוחה על שולחנו של בעלן. נגד זה יוצאת ג'וליה רוברטס ולמרות שמדובר במרד פמיניסטי, כמו שאמרתי במצב כזה קיצוני קל להשיג הזדהות מהצופים. זהו לדעתי גם החסרון של הסרט, הקיצוניות שלו והקלות הבלתי נסבלת בה בחורה אחת, היא היחידה ש"רואה את האור". אבל אם נתעלם לרגע מהנאמר לעיל, כאשר באים לצפות בסרט בגישה חיובית בלי ציניות מיותרת, מדובר בסרט ממש מקסים, מרגש, מרתק, מלא בהומור פנימי. סרט המחנך לאהבת האמנות, עם שחקניות טובות, שחזור תקופתי מרתק ומוזיקה נפלאה מאותה התקופה. התפקיד הראשי של האישה החזקה והמשוחררת, ללא ספק תפור על ג'וליה רוברטס, שהייתה גם מהשחקניות הראשונות שהגיעו למשכורת 20 מיליון דולר לסרט. לסיכום, עם הגישה הנכונה (בעיקר של הגברים שמן הסתם עלולים להגיע עם אנטי מסוים), עם התעלמות מהסטריאוטיפים הקיצוניים, אפשר ליהנות מסרט תקופתי מקסים.