סוף סוף מותחן אמריקאי כמו שצריך

חברים: שנת 2005 הייתה, עד כה, שנה לא טובה לסרטים אמריקאיים. היבול שהוליווד סיפקה לנו בארבעת חודשי השנה הראשונים כלל בתוכו בעיקר סרטי אימה רדודים ושחוקים עד לעייפה, קומדיות ודרמות שפונות לקהל האפרו-אמריקאי ועל כן לא הגיעו כלל להפצה בישראל, ונחיל ארוך של סרטי המשך מיותרים ואף תמוהים למדי.

"מזימות זרות", המותחן הפוליטי המבריק של הבמאי זוכה האוסקר סידני פולאק ('טוטסי', 'הפירמה'), מהווה את נקודת המפנה לשורת מפלות אלו. הסרט, שזכה בעברית לתרגום קלישאתי (במקור שמו הוא "המתורגמנית"), מסמל את כל מה שמותחן הוליוודי טוב ומקורי צריך להיות: בראש ובראשונה הוא מהנה, ולמרות אורכו הלא-קצר (129 דקות), נראה שכל דקה בתסריט תוזמנה מבעוד מועד כך שתכיל בחובה די והותר כמויות אדרנלין כך שהצופה המרותק לא ירגיש בזמן שחלף.

שנית, מדובר בסרט פעולה אינטליגנטי ומורכב, מצרך שהינו ללא ספק נדיר בימינו, דבר שמתבטא ברבדים פסיכולוגיים מורכבים של הדמויות הראשיות (המגולמות במקצוענות בידי צמד זוכי האוסקר שון פן וניקול קידמן). הסרט פשוט לא מתהלך בצירי עלילה צפויים וידועים מראש, ומצליח על כן להפתיע מחדש בכל תפנית אחוזת תזזית שהעלילה פונה אליה במרוצת שעתיים פלוס של מתח אינטנסיבי.

העלילה, על רגל אחת, עוקבת אחרי סילביה ברום (ניקול קידמן), מתורגמנית המועסקת בבניין האו"ם בניו-יורק. ערב אחד, בשעה ששוהה ברום בבניין לאחר שעות הפעילות, היא שומעת באקראי שיחה המצביעה על כוונה להתנקש בחייו של נשיא המדינה האפריקאית מאטומבו. לתמונה נכנסים חוקרי הסי.איי.איי. המיומנים טובין קלר (שון פן) ודוט וודס (קתרין קינר, 'להיות ג'ון מלקוביץ'), המתחקרים את ברום, אשר במקרה (או שלא?) בילתה את רוב שנות חייה באותה מדינת מאטומבו המרוחקת. מכאן ואילך, הסרט מתפתל למותחן פוליטי אפוף הפתעות, גדוש בקצב התרחשויות מעורר השתאות, המצליח לעקוב במקביל הן אחרי התפתחויות פוליטיות אפשריות (ועל כן גם מאוד מרתיעות), והן לתאר מערכות יחסים אנושיות ומרתקות בין הדמויות והן להעביר מסרים על סכנות המלחמה והטרור, שאינם יודעים גבולות יבשתיים.קשה שלא לחבר את הסרט לקונטקסט הפוליטי העכשווי שבו הוא נכתב וצולם, ומי שמתעקש יכול למצוא בו כמה וכמה רמיזות אנטי-מלחמתיות ונגד ממשלו של ג'ורג' בוש הבן, דבר שקצת פוגע בשלמות ההנאה. לשיטתי, סרט טוב באמת צריך להיות מסוגל לסחוף אחריו בכל זמן ומקום ללא קשר לנסיבות והקשרים פוליטיים. לצערנו, נראה שמלחמות על רקע שליטה פוליטית ושליטה על קרקע הן לא דבר שצפוי להיעלם מפני הארץ בשנים הקרובות, מה שכנראה ישמור על הרלבנטיות של הסרט ברמה זו או אחרת גם בעתיד. ועדיין, נראה שזו סוגיה שרק הזמן יוכל לחרוץ בעניינה.

'מזימות זרות' מצליח להיות מפחיד ומצמרר בכל הפיתולים העלילתיים המוזכרים בו בזכות הייתכנות של האירועים: התנקשות פוליטית על אדמת ניכר, התנכלות לאמריקה על רקע התערבותה בסכסוכים בינלאומיים, וחוסר היכולת של כוחות הביטחון לסכל מהלכים זרים בזמן אמת. בעולם של אמצע שנות האלפיים, תרחישים אלו בהחלט ייתכנו, דבר שמוסיף אלמנט מציאותי מעורר דאגה לתרחישי האימה הקורמים עור וגידים על המסך במרוצת הסרט.

כאן גם מתבטאת חלק נכבד מגדולתו של הסרט: כל אחד יכול להתחבר לאירועים המוצגים בו, לחשוש לגורל עולמו, ולחשוש מעד כמה המציאות הפוליטית יכולה להיות אכזרית למי שחי בתוכה או בצילה. המטען הרגשי הכבד שנושאות איתן דמויותיהן של קידמן ופן, השוטר והנחקרת שמשחקים משחקי חתול ועכבר לאורך מרבית 129 הדקות, רק מוסיפות רובד אמוציונאלי בלתי מתפשר לעלילה. אין ספק: מדובר במותחן פוליטי מהודק היטב, סרט אוסקרים שרק בטעות יצא לאקרנים כמה חודשים אחרי תקופת הפרסים והפסלונים המוזהבים. מאז 'דו"ח מיוחד' של שפילברג בכיכובו של האקס המיתולוגי של קידמן, קרוז, לא נצפתה פצצת אנרגיה כל כך סוחפת על המסך הגדול.

בשורה התחתונה, 'מזימות נסתרות' הוא סרט ייחודי מסוגו, קולנוע חכם ומהוקצע שכבר לא מוצאים בנקל היום. במובן מסוים, אני מתייחס לסרטים שאני רואה כאל אנשים שאני פוגש: אני יכול להכיר בשם ובפרצוף מאות, אבל רק מעטים יישארו איתי בלב אחרי שאפגוש בהם ויפתחו עבורי אופקי מחשבה חדשים. בזכות התסריט, העלילה, הבימוי, בניית האווירה, התפאורה (חלקים גדולים מהסרט צולמו בתוך בניין האו"ם עצמו, בירכתי אולם העצרת הכללית!), והמשחק, 'מזימות נסתרות' הוא סרט שאשמח עוד לשוב ולפגוש ולהרהר בו במורד הדרך... ואני בטוח שגם אתם תחושו כמוני לאחר הצפייה.