סרט שחודר עם לייזר שקוף לבטן הרכה של החברה הישראלית

"דיסטורשן" - סרטו החדש של חיים בוזגלו, הוא מסוג הסרטים שלא ישאירו אתכם אדישים לרגע..מסוג הסרטים שחושבים עליהם בזמן הצפייה וגם לאחר שיוצאים מבית הקולנוע. אם אתם מחפשים בידור נטו - זה לא המקום, אך אם אתם כמהים לשפה קולנועית עשירה, פסקול מיוחד ושילוב של צילום מעניין עם עריכה מרתקת - זהו הסרט בשבילכם !

באופן אישי, בתור מישהי אשר חוותה שני פיגועים בלב תל אביב ונאבקת רבות בזכרון הנוראי שלהם, אני חיבת להתוודות שהיו לא מעט רגעים בזמן הצפייה שהרגשתי אי נוחות - בלשון המעטה. איני ששה להחזיר לעצמי מראות שאני מנסה להדחיק כבר שנים... יחד עם זאת, ייאמר לזכות בוזגלו שעל אף אווירת הסרט, הטעונה מציאות ישראלית קשה, הוא עשה בחירות שהביאו לטיפול מעניין ובוגר בפיסת חיים אישית ולאומית שהפכה לנחלת הכלל. עוד ייאמר לזכותו שבמקום לאמץ את האדישות שדבקה בישראלים כה רבים נוכח הזוועות הללו, הוא בחר לבטא את התחושות, הפחד והאמת הפנימית בצורה אומנותית וכמו שבוזגלו מבין...בשפה קולנועית. ייתכן והצלחת הסרט תגיעה דווקא מעבר לים ולא מקהל אשר חי את המציאות הזו ולא שש לראותה גם אם במדיום אומנותי, אך הצלחה מובטחת ומגיעה לה - עובדה !

על אף שאיני נוטה לאמץ לחיקי כל יצירה של בוזגלו - שכן נחלתי כבר אכזבות מכיוונו בעבר - הפעם הוא הצליח לרתק אותי ובגדול. הוא הצליח להוכיח שחשיבתו לכל אורך הדרך הייתה נבונה ושרתה את המסר של הסרט, הידיעה שכל אדם הוא שחקן על במת חייו של מישהו אחר. יש כאן מידה רבה של אומץ בבחירות הבמאי על צילום עצמי במקום לקחת יפיוף מלוקק, בסצינת המקלחת שלו בה אנו עדים לעירום, לרגע נדמה כי תופעת "הבמאי המתפשט" של קוזאשווילי חוזרת על עצמה אך עד מהרה מתברר כי לא כך הדבר והמעט שמראים עם מטרה המשרתת את הסרט... מעין שיגרת יום וחשיפה טוטאלית של הדמות מבפנים ומבחוץ...גם יתר הדמויות אמינות במראה ובמשחק. דוגמא נפלאה היא סמדר קליצ'ינסקי שנראה כי קמה לתחייה.הסמליות בסרט היא רבה : נראה כי מה שעובר על הדמויות זהה למה שעוברת המדינה שלנו וההתמודדות של האומה... הרבה פעמים תחושה של חוסר אונים וייאוש המלווים במעשים של מאבק הישרדותי ופשיטות רגל שצריך להתאושש מהן בכל פעם מחדש !

על העלילה :

במאי- מחזאי החי חיי בורגנות עם בת זוגתו, עיתונאית יפה ומצליחה, מתחייב להגיש מחזה לתיאטרון ואינו מצליח לכתוב ולו שורה אחת. הוא שרוי במחסום יצירתי וסובל מאין אונות מינית. בעוד הימים הם ימי האינתיפאדה, מלווים את החיים שבחוץ ובפנים פיגועים, מתח וחרדה לאומית. במר יאושו פונה הבמאי לבלש פרטי בתקווה שיכניס קצת עניין לחייו וחוקר בסקרנותו אחר שותפתו לחיים - עובדה העתידה לערער את מצבו הנפשי ואת הקשר ביניהם. מכאן והלאה מתחילה מסכת שבה החיים מחקים את האומנות וההיפך עד לסוף השברירי. "דיסטורשן" מציג את הישראליות העכשווית כפי שהיא : כואבת, מיוסרת, מדוכאת וחסרת ביטחון עצמי.

בהתייחס לעשיית פיצ'ר זה, מעניינת היא גם הצהרתו של הבמאי : "... הסרט צולם כסרט "דוגמה" הראשון בישראל. הוא נולד אצלי מתוך צורך כמעט קיומי בזמן שכל יומיים התפוצץ אוטובוס לפעמים במרחק מטרים מהקפה השכונתי... ניסיתי לשכתב את המציאות לתסריט ובמר ייאושי משתמש בטריקים ומניפולציות קולנועיות ותסריטאיות מקדמות עלילה. כך נוצר דיאלוג מרתק בין החיים לראי הקולנועי שלהם: החיים הדימיון והמציאות הפכו למקשה יצירתית אחת , למסמך המתעד רגע אחד מטורף של הארץ המטורפת הזו ."

זהו סרט ראשון מתוך טרילוגיה של "סרטי מצב". השני "בורדר – ליין" כבר צולם גם הוא ונמצא בשלבי עריכה.

בסרט משתתפים גם: חיים בוזגלו, סמדר קילצ'ינסקי, עמוס לביא, צופית גרנט, דור צוויגנבוים, אבי גילאור, חיים זנאתי, דני רוטנברג, זיו מאיר, וג'וני ארביד.

ולסיכום: "דיסטורשן" הוא סרט שחודר עם לייזר שקוף לבטן הרכה של החברה הישראלית באמצעות סגנון קולנועי עדכני וזורם !