Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: היה לי חבר, היה לי אח

סמיר פטר, גדול פסנתרני עירק, שבר כלי, דון ז'ואן בפנסיה, קנה (אקדח) רצוץ, ממתין לויזה שלו לאמריקה. בינתיים הוא צועד בין הריסות בגדד וחומק מהקליעים השורקים והכאוס ברחובות. הכירו את גיבור הסרט "ליברצ'ה מבגדד" שביים וצילם לפלף בריטי העונה לשם "שון".

שון מקאליסטר מגיע לבגדד כדי לעשות סרט על העם העירקי לאחר הפלישה האמריקנית ונפילתו של סדאם. במלון בו מתאכסנים "הזרים" הוא פוגש בסמיר הפורט על פסנתר להנאת האורחים ומחליט לשנות את התוכניות המקוריות ולעשות סרט על איש שירד מגדולתו בגלל האמריקנים, אך רוצה בכל מאודו להשתייך אליהם.

הבימאי עוקב אחרי סמיר כאשר סכנת חיים מרחפת מעליהם: הבמאי עשוי לאבד את חייו רק משום היותו "בריטי" ואילו סמיר עלול להירצח כמו שכנתו שעבדה עם האמריקנים. הסרט מציג את סיפורו של סמיר ומשרטט דיוקן רופף של החברה העירקית דרך עיניו ודרך עיניה של בתו שמתקשה להיפרד מסדאם, כי עבורה הוא "כמו כוכב קולנוע". יש בזה משהו, לי הוא תמיד הזכיר את זאב רווח.

מי שמוביל את הסרט כבר בהתחלה הוא הגיבור שסוחף אחריו את הבמאי. האיש בן ה-55 עם הסיגריה והעיגולים השחורים מתחת לעיניים, מדריך את מקאליסטר בחורבות ארמון החלומות של סדאם, מוליך אותו ל"מקרר", חדר המתים המאולתר של עירקים הנהרגים מפיצוץ של מחבל מתאבד ומכניס אותו לביתו ולעובי קורתו.מבעד לעיניהם של השניים מצטיירת עירק כמדינה אלימה וכאוטית, שירדה מנכסי תרבותה ביום לכידתו של סדאם. משהו מת בעם העירקי, ריקבון ערכי השתלט עליו ויהיה קשה מאוד להחיות זיק של תקווה בעיני מי שאינם מעיזים לצאת לרחוב ללא אקדח או לפחות איזה קלצ'ניקוב. כשהבמאי שומר על הביצים שלו, עולה בדמיוני דמותו הדקיקה והמפוייחת של איתי אנגל מתגלגלת לפזצטה כמו בסרט של סטאלונה. שון נשאר בבית המלון, ממעט לצאת ויוצר סרט דרמה על סמיר ועל הפחד שלו עצמו מפני חטיפה.

בחירה זו מאכזבת אותי, ביחוד כאשר היא מלווה בקריינותו המספרת לנו מה קורה שם בחוץ, מפה לאוזן. אני מעדיפה שזה יהיה מעין לעין במדיום הטלוויזיוני. רק בסוף הסרט שואלת בתו של סמיר את השאלה הגדולה: "מדוע האמריקנים פלשו לעירק? איפה הם היו במשך 35 שנה? למה הם נתנו לסדאם להתעצם?"

מי שצמא לדעת ולראות מה קורה בעירק, שיצמד לחדשות. מי שרוצה לצפות בסרט מרגש על איש מוכשר שחי את ההחמצה של חייו, שישאר איתנו.

בצד דיעותיו על סדאם, חושף סמיר את אהבותיו, את שיריו המרגשים ואת נסיון החיים שלו. חולה האהבה מבגדד גורס כי "כל גבר צריך שלוש נשים"- אחת שתאהב אותו מאוד, אחת שהוא יאהב מאוד ועוד עקרת בית. אני מאמינה שרוב הגברים מסכימים איתו. אפילו הפולניות היו מסכימות עמו, אך מבהירות לו ששלושת אלו מתקיימים באישה אחת בלבד.

מתחת לאפנו נרקמת ידידות עמוקה בין שני הגברים. לאורך כל הסרט, סמיר אינו מדבר אל קהל הצופים, אלא אל "שון" והבמאי מקלף את השכבות שלו אחת אחת וחושף את שבריריותו. הטרגדיה הגדולה ביותר אינה נפילתה של עירק בשבי האמריקני או רצח של חפים מפשע, אלא הטרגדיה האישית של סמיר. "אני השופן של עירק, אך אף אחד לא יודע את זה", הוא אומר בצער.

סמיר ושון מבלים תשעה חודשים, 24 שעות ביממה, זה לצד זה וצוחקים כאשר החברים במלון חושדים שהם הומואים. "היית לי לאח" אומר סמיר לשון כאשר המלון מופגז בטילי RPG ומבריח אותו אל ביתו כדי להגן על חייו.

נאמן לפסנתר המפיג את בדידותו ומעורר בו תשוקה לאישתו שעזבה, מנגן סמיר מהלב את העצב שלו ושל העם העירקי ומשתדל להמתיק את עליבות החיים בציניות ובנוסטלגיה.

ליברצ'ה למתחילים: ליברצ'ה היה פסנתרן וכוכב פופ בלתי מוערך משנות ה-50. הוא התפרסם באישיותו הססגונית וכל חייו הסתיר את היותו הומוסקסואל. לאחר מותו ונתיחת גופתו התברר שהוא מת מאיידס וכך נחשף אורח חייו.

הסרט יוקרן היום, שני ה - 15/08 בשעה 22:00 בערוץ Yesדוקו