ערוץ HOT DRAMA מקדיש את סוף השבוע הקרוב, ה- 16 וה- 17 ביוני להקרנת רטרוספקטיבה לבמאי האנגלי קן לואץ' שסרטו האחרון "כשהרוח נושבת" זכה בפרס היוקרתי בפסטיבל קאן לפני כחודש.
לואץ', אחד הבימאים האנגלים הבולטים של 30 השנה האחרונות (כמעט 40 שנה אפילו) חוגג בסוף השבוע (ב- 17 ביוני) יומולדת 70.
בהוט דרמה יוקרנו שישה מסרטיו: "אולי נתנשק?" (יוקרן ביום שישי ב- 21.30), "ארץ אבות", "ליידיבירד ליידיבירד", "גשם של אבנים", "ריף ראף", ו "שירה של קרלה".
קנת לואץ' ב - 17 ביוני 1936, בבריטניה. הוא היה בן 3 כשפרצה מלחמת העולם השנייה והרחוב הסמוך למקום מגוריו הופצץ על ידי הגרמנים. כנער הוא היה פנאטי בקשר לתיאטרון, הוא התלהב משייקספיר והיסטוריה. תחביבו היה לבקר בכנסיות ישנות ולצלם מצבות ואתרים עתיקים.
לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר התיכון על שם המלך אדוארד השישי בנאנאיטון, התנדב לשנתיים של שרות לאומי שבסופן התקבל ללימודי משפטים בקולג' ST. PETER’S HALL באוקספורד. בזמן לימודיו כיהן לואץ' כנשיא אגודת הדרמה וכמזכיר מועדון התיאטרון הניסיוני של תלמידי האוניברסיטה.
לאחר תקופה קצרה כשחקן בתיאטרון הרפרטוארי ובווסט אנד הלונדוני הצטרף לואץ' לתיאטרון הרפרטוארי של נורתהמפטון כעוזר במאי, בעזרת מלגה שקיבל מרשת הטלוויזיה ABC.
ב- 1963, כשעמד הבי.בי.סי להשיק את הערוץ השני שלו, צורף לואץ' אל שורותיו כבמאי טלוויזיה מתלמד. שם התמודד לראשונה בבימוי דרמה ריאליסטית בת חצי שעה. מיד לאחר מכן ביים לואץ' שלושה פרקים בסדרת הטלוויזיה מיתולוגית Z CARS, סיפורם של בלשים, שוטרים ופקידי תחנת משטרה ביוטאון, עיר קטנה ליד ליברפול. הסדרה נודעה בשל הטיפול הריאליסטי והקשוח למאורעות שהיא מגוללת וזכתה להצלחה בשנות השישים בבריטניה.
במהלך ארבעים שנות העבודה שלו פיתח לואץ' את מה שמכונה "ריאליזם ביקורתי" - נטורליזם ניסיוני בשירות ביקורת חברתית. באמצע שנות השישים נע לואץ' לעבר סגנון נטורליסטי-הסתכלותי, שמטרתו שחזור החיים עצמם בדיוק מרבי.
תכונות ה"סינמה וריטה" שבסרטיו הכרחיות לשם חשיפת תמונת המצב החברתית-פוליטית שבה הוא מתרכז. סרטיו של לואץ' עוסקים בריקבון חברתי ושבר אידיאולוגי ובעלילות נטולות סנטימנטים שבמרכזן אנטי-גיבורים בני מעמד הפועלים הנאבקים לעשות את המעט שביכולתם כדי לגמור את החודש ולהפוך את החיים למעט יותר נסבלים. מולם ניצב דיכוי ממסדי וקפיטליסטי חסר פנים ואנונימי: החברה האדישה בעידן התאצ'ריסטי והפוסט-תאצ'ריסטי, ששורשיה נעוצים עוד באנגליה ואירלנד שאחרי מלחמת העולם הראשונה ב DAYS OF HOPE, ונשלחים אל תוך האורבניות השוחקת של גלזגו בבריטניה של טוני בלייר בסוף שנות התשעים ב"קוראים לי ג'ו" ומעבר לכך אל ספרד הפשיסטית ב"על תמימות וחופש" ואפילו זוועות המחתרת בניקרגואה ב"שירת של קרלה".