Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: אוסקר 2008

מאת: אלון רוזנבלום

נכון, כל עם ישראל חיכה לאותה שנייה בה יוכרז הזוכה בפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר אולם ברגע בו הכריזה השחקנית פנלופה קרוז כי הסרט האוסטרי, "הזייפנים", הוא זה שזכה בפרס הורגשה בארץ נפילת מתח. הרחובות השקטים היו שקטים יותר והאבק החל להערם במקום בו קיוו כולם יונח הפסלון הזהוב. האוסקר עדיין לא בידינו למרות שהיינו כל כך קרובים.

בהתייחסו לשביתת התסריטאים שנגמרה לפני שבועיים אמר ג'ון סטיוארט במונולוג הפתיחה היוקרתי של טקס האוסקר: "השביתה הייתה המריבה, הטקס הוא המייק-אפ סקס" אולם, בדיעבד, לא היה שום דבר סקסי בטקס האוסקר ה- 80 במספר שהתנהל באופן דידקטי ומשעמם.

[*]

המפיקים, שכבר תכננו טקס חלופי המורכב כולו מקטעי ארכיון, ניסו לתמרן בזמן הקצר שנשאר להם ולהרים טקס מכובד ובו קטעי שירה והופעות חיות, ותכנון מדוייק של המגישים, דרכי העלייה והירידה מהבמה שהיו מתוזמנים על השנייה.

סטיוארט, שגם ככה לא ידוע כמנחה אנרגטי במיוחד, ניסה להיות הכי מצחיק, הכי ציני אבל גם הכי פוליטיקלי קורקט שיש. "הסרטים השנה מדכאים מאוד" הוא אמר "מזל שיש לנו במדינה בעייה של נערות צעירות שנכנסות להריון ואפשר לעשות מזה קומדיה".

[*]

"בופור" הוא לא המפסיד היחיד באותו ערב, גם סרטו המפעים של פול תומס אנדרסון, "זה ייגמר בדם", נאלץ להסתפק בשני פסלונים (מתוך שמונה מועמדויות), האחד על הצילום והשני, אותו הניף בשמחה האיש, הכישרון והעגילים, דניאל דיי לואיס שזכה כשחקן הטוב של השנה.

עוד מי שיצא עם בידיים ריקות כמעט הוא הסרט "כפרה" שבדרך כלל הוא מועמד קלאסי לזכייה בפרסי אוסקר מרובים, השנה, הסרט שהיה מועמד לשבעה פרסים, צלח בקטגורייה אחת בלבד, הפסקול המקורי.

[*]

אז מי כן חייך, או יותר נכון חייכו, האחים כהן כמובן, ג'ואל ואית'ן מצאו את עצמם עולים על הבמה שלוש פעמים כשהם מקבלים את הפסלון על כתיבת תסריט מעובד, בימוי והסרט הטוב של השנה, האוסקר הרביעי ניתן לחאוויר ברדם על תפקידו המצמרר כרוצח פסיכופט.

אף אחד מהנוכחים באולם, אם זה המנחה, מגישי הפרסים או היוצרים המאושרים שזכו לא העיזו ליצור ולו את הפרובוקציה הקטנה ביותר, פרובוקציה שבוודאי היתה משאירה משהו מהטכס הזה בזיכרון הקולקטיבי לאורך השנים.

[*]

הקטע ה"לא מתוכנן" היחיד היתה כאשר קולין פארל החליק קלות בדרכו למקרופון. גם באופן הלבוש של השחקנים כולם הלכו על הלבוש הכי סולידי והכי קלאסי שיש, הגברים בחליפות טוקסידו שחורות עם עניבת פרפר ואילו השנשים הגיעו ברובן בשיער אסוף, שמלות ערב אלגנטיות שבסופו של דבר יישכחו מהר מהזיכרון הקולקטיבי. היו שתיים שבוודאי תיזכרנה לשנים ארוכות, אחת לטובה והאחת לרעה.
כאשר ניקול קידמן עלתה להעניק את פרס אוסקר של כבוד למעצב האומנותי רוברט בויל (שעבד הרבה עם אלפרד היצ'קוק על סרטים כמו "ציפורים" ו"מזימות בינלאומיות" השתרר שקט באולם כאילו איזה מלאך או ירד מהשמים או לחלופין ונוס עלתה מין הים. שמלתה השחורה ושרשרת היהלומים הענקית שלבשה היו מינמליסטים, אלגנטים, קלאסים ועוצרי נשימה.

[*]

אולם, מי שבוודאי תישאר בזכרוננו (לווא דווקא לטובה) היא התסריטאית דיאבלו קודי שעלתה לקבל את פרס האוסקר על כתיבת תסריט מקורי ("ג'ונו"). דיאבלו, בלוגרית שהיתה תקופה מסויימת גם חשפנית, התלבשה בהתאם למוניטין. מעין סמרטוט מנומר (לא היה ברור אם מדובר בשמלה, שארוול, פיג'מה או סתם סידן שמצאה בבית) וקעקוע ענקי של...איך לא? חשפנית.

כמעט כל הזכיות בטקס היו ידועות מראש. חאוויר ברדם, שעלה לקבל את פרס שחקן המשנה, הודה לאחים כהן ובספרדית לאמו שישבה באולם, הזילה דמעה וזכתה כמה שניות מאוחר יותר לקבל נשיקה על השפתיים מבנה.

[*]

לרגע היה נדמה כי עדיין יכולות להיות הפתעות בטקס כאשר הוקראו שמות הזוכות בקטגוריית השחקנית ושחקנית המשנה, אף אחד לא העלה על דעתו שטילדה סוינטון (שהיתה מופתעת מכולם) תקטוף את פסלון שחקנית המשנה שכולם האמינו יינתן לקייט בלאנשט ("אני לא שם"). מריון קוטיאר הצרפתית ("החיים בוורוד") היתה בתחתית סולם ההימורים בו שלטו ביד רמה ג'ולי כריסטי הוותיקה ("הרחק ממנה") ואלן פייג' הצעירה ("ג'ונו").

סוינטון, שזכתה בפרס על משחקה ב"מייקל קלייטון" חבקה את הפסלון והדגישה עד כמה הוא דומה לסוכן האמריקאי שלה, בייחוד בקרחת ובשרירי הישבן המוצקים. מריון קוטיאר הצרפתייה הצעירה היתה מופתעת יחד עם מארגני הסקרים וההימורים וכשעלתה על הבמה היא בקושי הצליחה לנשום ולשרבב כמה מילים באנגלית רצוצה במבטא צרפתי כבד שמודים לאנשים שעבדו איתה.

גם בשלוש וחצי שעות של המופע ניתן היה למצוא רגע מרגש. אותו רגע בטקס, שחוזר כל שנה מחדש, בו נזכרים בשחקנים והיוצרים שהלכו לעולמם בשנה האחרונה. נראה כי השנה הקטע היה מרגש במיוחד לאור מותם של יותרים נחשבים כמו אינגמר ברגמן, דבורה קר, הצלם לסלו קובאקס ובייחוד הית' לאדג'ר שחתם את הקליפ.

בסיומו נשאר האולם חשוך לעוד מספר שניות, המצלמה צילמה את התקרה ולא את פניהם הבוכיות של היושבים באולם ואחרי פאוזה מכובדת הוכנסו הפרסומות. לרגע אפשר היה לחשוב שהמחווה הזו היא לא רק לשחקנים שכבר לא איתנו אלא לתקופת הזוהר של הטקס, התקופה בה הוא היה נושא השיחה המרכזי במקום העבודה ימים ארוכים.