אז מה היה לנו?....סיכום שנה בקולנוע הישראלי

מאת: אלון רוזנבלום

שנת תשס"ח, ממנה אנו נפרדים, תיזכר כאחת השנים הפוריות והחשובות בתולדות הקולנוע הישראלי.

לווא דווקא בגלל כמות הסרטים האיכותיים שיצאו, אלא בעיקר בגלל שהשנה הקולנוע הישראלי צעד כמה צעדים קדימה, צעדים שיכולים להוות בסיס לתעשייה קולנועית בריאה שמייצרת למעלה מ- 20 סרטים בשנה, נוגעת במגוון רחב של ז'אנרים, ופונה לסוגים שונים של קהלים. כולי תקווה כי הבסיס האיתן הזה לא ייהרס עקב רצון משרד האוצר לקצץ למעלה מ- 50 אחוז מתקציב הקולנוע לשנת 2009.

[*]

בניגוד לשנים קודמות בהן ניתן היה להבחין בתופעה אחת או שתיים השנה היו כמה תופעות משמחות בתעשיית הקולנוע, אם המדובר בכמות הולכת וגדלה של קואופרודוקציות או כמות גדולה של יוצרים שמציגים את סרטי הביכורים שלהם (דוגמת "ביקור התזמורת" של ערן קולירין או "איים אבודים" של רשף לוי) ומוכיחים שדור הבימאים שצומח אצלנו, אם זה במסגרת בתי הספר לקולנוע או באופן עצמאי, ראוי למונח, "קולנוענים".

כמו כן, צריכים להוריד את הכובע בפני היוצרים העצמאיים, שעקב רצון עז ליצור קולנוע, לא מחכים לוועדות אלו ואחרות, אלא פונים לשחקנים המובילים ומגייסים אותם להרפתקאות קולנועיות ייחודיות, אם זה גיא זוארץ ולוסי דובינצ'ק בסרט הגייז "אנטרקטיקה" שביים יאיר הוכנר או שרון אלכסנדר ולירון לבו בסרט האקשן "מפטיר" שביים דויד דזאנשוילי.

[*]

אולם, השנה, יש אדם אחד שהצליח להקפיץ ז'אנר נידח בקולנוע הישראלי, האנימציה, שכמעט לא זוכה להתייחסות, לליגה עולמית. הכוונה היא כמובן לארי פולמן, הבמאי של "ואלס עם בשיר", שקטף את רוב פרסי אופיר החשובים לאחרונה לרבות פרס התסריט, הבימוי ופרס הסרט הטוב ביותר. למרות שלפני כארבעים שנה נעשה פיצ'ר אנימטיבי ישראלי, ארי פולמן ייזכר כמי שהכניס את האנימציה הישראלית לתודעה העולמית. "ואלס עם בשיר" זכה לתשבוחות בפסטיבל קאן האחרון, זוכה לפרסים ברחבי העולם ואין מין הנמנע שיצליח להשתרבב בטקס האוסקר הקרוב אפילו אם זה יהיה בקטגוריית סרט האנימציה הטוב של השנה.

בעוד פולמן (בתמונה בראש הכתבה) הוא ראש החנית, חייבים לציין כי מאחוריו עומדים עשרות אם לא מאות אנימטורים ישראלים מוכשרים שעד לאחרונה היו מזוהים עם אנימציות של פתיחי תוכניות או פרסומות אלו ואחרות. יוני גודמן, במאי האנימציה ודוד פולונסקי המעצב האומנותי, יחד עם פולמן, הם השלושה שאחראים על ההצלחה הזו ועל העובדה שאנימטורים ישראלים יכולים היום לזקוף ראש להבליט חזה ולצעוד עם הפנים קדימה.

[*]

למרות שלכותב שורות אלו יש לא מעט הסתייגויות עם תוכנו של הסרט ועם המניפולצית הקולנועית שבו, קשה שלא להודות ש"בשיר" הוא לא פחות מאשר סרט מהפנט. סרט שכל פרט בו חושב, דוסקס ועבר כמה וכמה גילגולים. התוצאה, שנעשה בתקציב זעום (יחסית לסרטים בקנה מידה עולמי) מתחרה בקלות עם רוב סרטי האנימציה שתקציביהם עומדים על כמה עשרות מיליוני דולרים.