Seret מהעבר: 30 שנה לאינסטינקט בסיסי

"נעשיתי במאי קולנוע מפני שהרגשתי שיש ביכולתי לבטא דברים מסוימים באופן אמנותי״ - פול ורהובן

לנסות ולמצוא ציטוטים מעניינים של פול ורהובן על סרטיו זו משימה קשה. לנסות ולמצוא ציטוטים שלו על סרטו המפורסם והטוב ביותר, ״אינסטינקט בסיסי״, זו משימה על גבול הבלתי אפשרית. רוב ציטוטיו הרציניים של הבמאי ההולנדי המצליח, הם על דת וספציפית על הנצרות. במובנים מסוימים אני אוהב את העובדה הזו, שהוא נותן לסרטיו לדבר בעד עצמם, הוא לא מנסה להכניס להם משמעויות נסתרות שלא קיימות, או לשכנע את הצופים בעומק שלהם. די אירוני, בהתחשב בעובדה שמדובר באחד הבמאים הכי פרובוקטיביים, מעניינים ומקוריים בארבעת העשורים האחרונים. פעם אחר פעם הוא מצליח להשאיר את צופיו פעורי פה נוכח סרטיו, פעם אחר פעם המבקרים לא מצליחים לעמוד על קנקנו של במאי חסר מעצורים וגבולות. האם הוא פמיניסט או שוביניסט? האם העירום הגס שהוא מציג בסרטיו מוצדק או לא? האם סרטיו מציגים תעמולה פאשיסטית או שמא מדובר בביקורת מתוחכמת על החברה האנושית והמשיכה שלנו לדיקטטורה ואלימות?

לפני שלושים שנה, בשנת 1992, יצא לאקרנים סרט שזעזע והימם את עולם הקולנוע והפך לשובר קופות אימתני עם הכנסות של 353 מיליון דולר. ״אינסטינקט בסיסי״ היה מותחן מהסוג שצופים לא ראו דומה לו. הסרט גולל את סיפורו של בלש בשם ניק קורן (מייקל דאגלס) העובד במשטרת לוס אנג'לס שטופת השמש. הבלש חוקר את רציחתו האכזרית של כוכב הרוק ג'וני בוז. ג'וני נדקר למוות באמצעות דוקרן קרח, בעודו קשור למיטה, במה שנראה כמו אמצעו של קיום יחסי מין. ניק, יחד עם שותפו, גאס (ג'ורג' דזדונזה), מגלים כי האדם הקרוב ביותר לקורבן הייתה חברתו והמאהבת שלו, הסופרת קת'רין טרמל (שרון סטון). העניינים מסתבכים כאשר ניק מגלה שקת'רין כתבה ספר שמתאר בדיוק ובמפורט את רציחתו של ג'וני. הוא משוכנע כי היא הרוצחת, ובכך מתחיל משחק מורכב של חתול ועכבר, מהגדולים שנראו בקולנוע.

היופי בסרט, הוא שדווקא הביקורות הנפוצות כלפיו מוכיחות עד כמה חדשני הוא. אולי על הנייר מוצג "אינסטינקט בסיסי" כמותחן חושני עם סצנות סקסיות ועלילה נשכחת, אך מי שצופה בו ברצינות יגלה יצירה שהקדימה את זמנה, אולי אפילו את זמננו. הרשו לי להפריך את שתי הטענות הכי נפוצות על הסרט מצד מבקריו, ודרך זאת להציג את מקוריותו.

[*]

אתחיל מנקודה שהיוותה מקור למחלוקת רבה כשהסרט יצא. סצינות העירום והסקס בסרט הן ההגדרה המושלמת לביטוי "עירום מוצדק". כל סצינה פרובוקטיבית, כל סצינת יחסי מין ועירום היא בעלת משמעות, בין אם לקידום העלילה, ובין אם זה לצורך פיתוח דמות ונתינת עומק פסיכולוגי לרגע מסוים. כאשר קת'רין מקיימת יחסי מין עם חברתה הלסבית, זה נעשה לצורך הצגתה כדמות חושנית ומגרה, אשת העולם הגדול שלא מפחדת להתנסות חוויות שונות ומשונות. כשהיא שוכבת עם ניק, זה בשביל להראות שהמגננות שלה מתחילות לרדת, שהיא נכנעת לרגשות שלה כלפי ניק. אפשר לנתח כל סצינה כזו על פי הסיטואציה המתאימה לה, וזו תכונה נדירה לסרט (או סדרה), תכונה שהסרט לא מקבל עליה מספיק קרדיט.הביקורות הגדולות והמושמעות ביותר שהוא קיבל, מאז צאתו ועד היום, היו כי מדובר בסרט שוביניסטי וכי ורהובן הוא שונא נשים. רוב המבקרים שטענו זאת, הגיעו עם הנחות מוקדמות על הסרט ועל הקולנוע בכלל לפני הצפייה בו. ההנחה שאם סרט מציג סצינות סקס רבות הוא מחפיץ נשים היא מיושנת ומוטעית מיסודה. ההנחה כי הצגת דמות נשית מניפולטיבית היא שוביניסטית היא עוד הנחה שלא עומדת במבחן הזמן. להפך, זה אחד הסרטים הכי פמיניסטיים של שנות התשעים. דמותה של קת'רין היא עוצמתית לאין שיעור, דווקא בגלל נשיותה המופגנת והשימוש שלה בה. קת'רין חכמה לאין שיעור, יפה בצורה משגעת ומבצעת מהלכים מבריקים לאורך כל הסרט. נוסף על זאת, בסופו היא מציגה גם לב ונשמה כאשר מחליטה לא להרוג את ניק ולתת צ'אנס לאהבה שלהם. דמותה רבת קונפליקטים ולבטים לאורך כל הסרט, האם מבקרים רבים לא מתלוננים על כך שבסרטי עבר הנשים מהוות דמויות קרטון בלבד?

מותחנים ארוטיים רבים יצאו בעשורים האחרונים, כאשר קו אחד ברור וחלק מפריד ביניהם. מותחנים שיצאו לפני "אינסטיקט בסיסי" ומותחנים שיצאו אחריו. ניתן לראות שינוי בולט בסרטים שנעשו אחריו, כאילו הם מנסים לחקות אותו באיזשהי צורה, מנסים לקחת חלק מההילה שעדיין אופפת אותו. החל מ "בריכת שחייה" הצרפתי הנהדר ועד ל "אשליות מסוכנות" הגרוע שיצא בנטפליקס לפני מספר חודשים -במאים רבים מנסים להוציא מהשחקניות שלהם את מה שוורהובן הוציא מסטון בזמנו. לפעמים התוצאה לא רעה ומהנה, לרוב היא מגוחכת. אבל אף אחד לא הגיע לאותה רמה. נדמה ששרון סטון הייתה השחקנית המושלמת לגילום דמותה המסתורית והמפתה של קת'רין, כאילו היא נולדה לזה. ההתאמה נראית חד פעמית, כאילו אף שחקנית אחרת לא הייתה יכןלה לעשות זאת כמותה.

ההרגשה מתחזקת כאשר צופים בסרטון האודישן שלה ביוטיוב. רבות דובר על כך שהיא התבזבזה במשך רוב סרטיה, על כך שלא ניצלו את הכישרון שלה במאים גדולים מלבד ורהובן וסקורסזה. הטענות מוצדקות לחלוטין, וקשה שלא לדמיין מה היה קורה אילו הייתה נופלת בידיו של במאי כמו היצ׳קוק. היה לה כישרון חד פעמי שלא מומש עד תום. אבל, השיא שהגיעה אליו סטון בסרט זה, שם אותה בהיכל התהילה של הופעות נשיות בקולנוע, לפחות לטעמי. מדובר תצוגת משחק מפוארת, לא פחות ממושלמת, מהסוג שהופכת סרט מעולה לסרט גדול ובלתי נשכח.

על הופעתו של מייקל דאגלס קצת יותר קשה להרחיב, בעיקר בשל העובדה שבניגוד לסטון, מדובר בשחקן שניצל ומינף את כשרונו הגדול על מנת להופיע באינספור סרטים בלתי נשכחים. מדובר בשחקן עם יכולות נדירות לאזן בין קשיחות לרגש, בין אסרטיביות לבין יכולת לעורר הזדהות. וכמה שהיכולת הזו באה לידי ביטוי ב ״אינסטינקט בסיסי״. למרות שהסרט נשען בכבדות על הכריזמה של קת׳רין, דמותה לא הייתה סוחפת אילולא ניק היה כתוב לתלפיות. הכותבים היו צריכים לכתוב את ניק בצורה כל כך עדינה, כל כך מאוזנת בעיקר משום שכל נטייה לצד מסוים הייתה מפרה את הדינמיקה השברירית בין שתי הדמויות הראשיות.

יחסי הגומלין בין הדמויות מביאים אותנו לנקודה חשובה נוספת שהסרט מצטיין בה - העומק הפסיכולוגי. קחו לדוגמה את דמותו של ניק קורן. ניק מצויר כדמות של בלש עם יד קלה על ההדק, נטייה להתפרצויות אלימות ובעיות שתייה. זו הסיבה שקת׳רין חוקרת עליו ומפתחת תשוקה כלפיו. הוא דמות מלאת קונפליקטים פנימיים ונטייה להרס עצמי. אבל אנו עדים לכך לא בעובדה שהוא שותה או רב עם הקולגות שלו, אלא דווקא באופן בו הוא מתאהב במי שהוא חושד כרוצחת סדרתית. ניק יודע כמעט בוודאות שקת׳רין רצחה את ג'וני, והוא חושד שהיא אחראית למעשים מזוויעים אחרים. הוא גם יודע שהיא כתבה ספרים על רציחות אלו, על מנת שהדבר ישמש לה כמעין אליבי מתוחכם, וכעת היא כותבת ספר עליו. עובדה זו מעידה על כוונתה לפתות ולרצוח אותו, מה שמעלה סימני שאלה ברורים על הקשר שמתפתח ביניהם.

הסבר אחד הוא שאנו מקבלים כאן ייצוג מדויק של יצר המוות, אותו דחף שפרויד דיבר עליו במאמריו. הסבר נוסף הוא שבדומה למשל על העקרב והצפרדע, מדובר בטבעו של ניק, שמאפיין אותו ונמצא מחוץ לשליטתו. אבל הדרך הנכונה להסתכל על הסיטואציה מנקודת מבטי, היא שניק מפגין שליטה ברוב חלקי הסרט, גם כשהוא טועה. מה שמניע אותו לפתח את הרומן המסוכן עם קת׳רין הוא הביטחון שלו בעצמו. רק גבר שכל כך בטוח ביכולותיו, על גבול היהירות, ירשה לעצמו לאבד שליטה כך. רק גבר שמאמין בחיוניות שלו ובאהבתו לחיים, לא יפחד להביט אל תוך התהום, מתוך אמונה כי דבר לא יפיל אותו לשם, לא משנה עד כמה כמעט ונפל בעבר. ניק כל כך בטוח בעצמו, שהוא סומך על האינסטינקטים שלו, יודע שהם לא יכזיבו אותו, ונותן לעצמו את החופש להתאהב ברוצחת סדרתית מתוך אמונה כי היא לא תעז לפגוע בו, והוא צדק.

שלושים שנה עברו, שלושים שנה שבהם רבים הציגו את "אינסטינקט בסיסי" כמותחן מהנה אך נשכח, ותו לא. בחלוף השנים, אין ספק שהסרט עומד במבחן הזמן, ושהוא עתיד להישאר ולהשפיע על עתיד הקולנוע וז׳אנר המותחנים, כפי שעשה עד היום. רק תוותרו על סרט ההמשך הגרוע שיצא ב-2006 שאף הועמד ל-4 פרסי ראזי בהם פרס הסרט הגרוע של השנה.