סקירות חיפה: האדם הראשון, תעלומה בסילבר לייק, קולט ועוד

האדם הראשון

מבקר: מתן יניב

"האדם הראשון" מציג כיצד אחד ההישגים הגדולים של האנושות, הנחיתה על הירח, היה אפל כל כך. מעולם לא חשבתי על הסיכון הכרוך בכך, על הנפשות שנפלו באטמוספירה בדרך ועל הדאגה של הגברת ארמסטרונג, המגולמת בצורה נפלאה ע"י קלייר פוי, לבעלה. רק 4 שנים אחרי שביים את סרטו הראשון והנהדר "ויפלאש", הבמאי דמיאן שאזל ("לה לה לנד") הוא הבמאי האהוב בהוליווד כרגע. הוא מייצג את כל מה שהיה טוב בהוליווד הישנה ולוקח אלמנטים אלו עבור רוח חדשה, צעירה שלא מפחדת לקחת סיכונים ולרענן קצת את הראשים האפורים בהוליווד.

בסרטו החדש, בחר הבמאי לא להישען על אלמנטים מוזיקליים כפי שעשה בעבר, לא לכתוב את התסריט וגם להתעלם כמעט לחלוטין מקלישאות הוליוודיות. התוצאה מפתיעה, חדשנית ואנושית להפליא. במקום ליצור דרמה גדולה המתנוססת תחת דגל אמריקאי גדול מהחיים, שאזל מכניס אותנו לנעלי האסטרונאוט ומשתמש בצילום מנקודת מבט של עין אנושית, המזכיר סרט דוקומנטרי עם תקציב של 200 מיליון דולר.

יחד עם זאת, ביחס לבמאי חדשני כמו שאזל, קשה לי לומר כי מדובר ביצירה שתישאר לאורך זמן. בהתאם לסרט שנשען על רגעי מתח הנוגע לשלומם של האסטרונאוטים או עצם היציאה לירח, אלה רגעים לא אפקטיביים כי זהו עדיין אותו סיפור ידוע שאת סופו אנחנו יודעים. עדיין, מדובר בחוויה קולנועית נהדרת שמאוד מומלצת לצפייה במסך הגדול. הסרט יעלה לאקרנים בישראל ב-18.10.

תעלומה בסילבר לייק

מבקר: אלעד שלו

לאחר שסרטו הקודם "משהו עוקב אחריי" היה לאחד מסרטי האימה המדוברים והמוערכים של השנים האחרונות, עולה הבמאי דיוויד רוברט מיטשל מדרגה עם תקציב גדול יותר וכוכב כמו אנדרו גארפילד ("ספיידרמן") בתפקיד הראשי במותחן הסוראליסטי "תעלומה בסילבר לייק". הבעיה היא שבעוד קנה המידה גדל, התוצאה פחות טובה ברוב הפרמטרים מסרטו הקודם.

הסרט עוקב אחר סאם, בחור פסיבי שחי ללא עבודה בלוס אנג'לס ויוצא למסע חיפוש אחר שכנתו שנעלמה ללא הסבר מביתה. עיקרו של הסרט הוא במסע ההזוי המוביל את סאם אל תוככי עולם הבוהמה, השקרים והזיוף שמעל פני השטח של עיר המלאכים, המסתיר סודות אפלים תחתיו ועתיר בקונספירציות ובשקרים המשווקים לציבור הרחב כתעשיית הבידור.

אין ספק כי מקורות ההשראה של רוברט מיטשל היו סרטיו של דיוויד לינץ', במיוחד "מלהולנד דרייב", על המבנה המקוטע והסוראליסטי שלהם בו הקשר בין סיבה לתוצאה נרקם במוחו של הצופה ומספק יותר רמזים ותעלומות מתשובות. הבעיה כי נדמה כי בניגוד לסרטיו של לינץ', כאן נדמה כי אפילו לרוברט מיטשל אין בידיו את הפתרונות והוא נהנה לפזר עוד ועוד מוטיבים ורמזים שלא מתחברים לכדי שלם הניתן לפענוח ע"י הצופה. יחד עם זאת העשייה הקולנועית עצמה היא סוחפת, בעלת ייחוד ויזואלי ומיזנסצנות מרהיבות ולכן לפחות תוך כדי צפייה לסרט יש איכות מסוימת שיכולה לקסום לקהל המחבב סרטים מסוג זה.

חוקרת

מבקר: רפאל תמנה

סרטן של ענת יוטה צוריה ושל שירה קלרה וינטר היה עבורי שוק. הסרט הזה, שהוא גם סרט דוקומנטרי וגם תחקיר עיתונאי מזהיר של ממש, מתאר עולם שלם נסתר, עצום בממדיו, של מה שאפשר לכנות אותו אסון חברתי ענק. אם חברתנו החלה לעסוק באופן פתוח בפגיעות מיניות ובהשלכותיהן, מן הדין שתעסוק גם בעולמם של מאות אלפי ילדים בישראל, אשר חיים עם אימותיהם, הנאלצות לבלות את מרבית זמנן בעבודה ולטפל בילדים נטולי הורה נוכח כמעט, שאבותיהם מסרבים לשלם להם מזונות.

הסרט מתאר גם כיצד הסכם המשמורת המשותפת לאחר גירושין מאפשר לגברים רבים ליהנות משני עולמות: מהצד האחד לזכות בפריווילגיה להיות עם ילדיהם ולפיכך להימנע מלשלם מזונות; מהצד השני להתעלם מילדיהם רוב הזמן ולהפקירם במקום המגורים של האם, ולתת לה לדאוג להם כלכלית ומכל בחינה אחרת. הנימוק שמובא שוב ושוב בידי גברים לרציונל זה בסרט הוא תיאולוגי, שונא, והאישה נתפסת כאיום, כמניפולטורית; טיעונים דתיים כאלה ואחרים מסבירים מדוע דאגה גשמית לילדים אינה דבר חשוב, ושיש להשאיר את העניין להשגחה.

הסרט עוקב אחר חוקרת פרטית, אלה, שהיא בשר מבשרו של העולם החרדי, אבל שאינה מוכנה ללכת בדרך כל הדורות, להתאהב, להתחתן ולהקים משפחה. משהו בתוכה אומר לה שלמרות הערך שבדבר הזה, יש בו גם סיכון ובעיה. היא עובדת עבור צעירים ואימהות שבורי לב וקרועי חיים– בחלק מהמקרים האם נמצאת באיום מתמיד שיקחו ממנה את ילדיה בשל קשיי פרנסה – ומביאה עבורם לא פעם נתונים המראים שלאבות, המבקשים להמשיך ליהנות מסטטוס של אב, אין עניין לשלם, אפילו 500 שקלים בחודש שהיו יכולים לשנות חיים. וכמו תמיד בסוגיות מסוג זה, כמעט כולם מפחדים לדבר ולפעול מחשש מתגובותיו של העולם. עוצמת הסבל והפחד שאנחנו פוגשים בה בסרט היא שוברת לב. הסרט הזה הוא זעקה של אמת עבור כולנו, להביט בתשתית הרעועה של מה שעדיין יש לכנות – החברה הפטריארכלית.

[*]

קולט

מבקר: מתן יניב

לאחר שטים ברטון הביא לנו את סיפורה האמתי של האישה שנמצאת מאחורי הגבר ב"עיניים גדולות" וביורן רונגה הביא לנו סיפור דומה לאחרונה בסרט "האישה", מגיע "קולט" שמספר אף הוא את סיפורה האמתי של האישה שנמצאת מאחורי הגבר. הסרט עוקב אחרי סידוני-גבריאל קולט, הסופרת המצליחה שכישורי הכתיבה שלה גדלו תחת חתימת שמו של בעלה, אנרי גוטייה-וילאר או בשם העט שלו- וילי.

הרבה קורה לקולט תחת השליטה הגברית - היא כותבת עוד ועוד ספרים שמושכים את תשומת לב ההמונים והיא אף מתאהבת במין הנשי, כל זאת כאשר היא מעניקה קול לנשים צעירות ברחבי העולם תחת סדרת הספרים המצליחה "קלודין". סיפורה של קולט מועבר תחת שרביטו הצבעוני וההומוריסטי של ווש ווסטמורלנד ("עדיין אליס") שמעביר את סיפורה של קולט כשיר הלל ליוצרות צעירות שמעיזות לגדול ולחלום.

קירה נייטלי זורחת בתפקיד נערה מפוחדת אך בו זמנית נחושה ואמיצה בעוד שדומיניק ווסט מעניק הופעה צבעונית וכריזמטית. הסרט לא מרגיש פמיניסטי ומאדיר נשים במיוחד כפי שהוא מאדיר יוצרים ויוצרות אמיצים ואמיצות כאחד. מדובר בסרט יצירתי, רלוונטי וכיפי לצפייה, יחד עם זאת קשה לי לומר כי מדובר ביצירה ששונה משאר סרטי 'האישה שמאחורי' שזרמו לקולנוע לאחרונה. הסרט יעלה לאקרנים בישראל ב-20.12.

המלון על שפת הנהר

מבקר: רפאל תמנה

סרטו החדש של הונג סאנגסו הדרום קוריאני, המביים זה מעל 20 שנה בקצב מסחרר, הוא עוד יצירה פיוטית, אנושית בתכלית ומענגת. הסרט הנוכחי מדלג בשחור-לבן, כרגיל בסרטיו של סאנגסו, בין שיחות ומפגשים שונים שנוטלים בהם חלק משורר מזדקן, שני בניו שלא ראה כמה שנים, בחורה יפה ואמה, כולם מתארחים במלון פשוט על שפת נהר ההאן. שמו של המלון הוא "היימאט", מולדת בגרמנית. ובאמת הסרט הזה עוסק בהיעדר הכואב של מולדת פנימית ומשפחתית, ובארעיות – מלון הדרכים – המאפיינת את חיי האדם.

כל הדמויות בסרט נאבקות עם הכאב שבחלוף – עזיבה של אהוב, הזדקנות, פרידה מחבר יקר, אובדן – ועם שאלת האפשרות לשייכות של אמת בעולם הזה. כולן מתנתקות מהמרכז הפנימי הטבעי שלהן, וכולן מבקשות לחזור אליו, חוזרות אליו לפרקים, ושוב מתנתקות. הסרט הזה הוא מצחיק מאוד, ונוגע ללב באמת, והפיוטיות שבו היא ישירה וממשית. האיש המזדקן מבוהל מהמשמעויות הנוגעות לנטישתו את אשתו ואת בניו שנים קודם לכן ומבדידותו ההולכת וסוגרת עליו, מאובדן מעמדו בעולמן של נשים. בנו הצעיר יותר, חרף היותו גבר יפה ובמאי מצליח, מתלבט ומיוסר כולו בשל אובדן האב שחווה כילד, וזועק שוב ושוב כילד אל אביו המשורר. האח השני אינו בטוח שהוא יודע אם הוא מישהו או משהו בכלל, והוא חייב להתריס כנגד מעלותיו של אחיו הצעיר. שתי הנשים אינן יודעות מי יאהב אותן, ואם יש ביופיין וברוך שבהן כדי להציע משהו ממשי לעולם.

בסרט נוצרים קשרים זהירים ועמוקים בין כל הדמויות, לפרקים, ואז נפרמים שוב. לרגעים נראה שהכל בסדר, ואנחנו מקבלים רמז על כך שהכל עשוי לבוא על מקומו בשלום, אם רק היו פחות מוסכמות ובושה אופפות את מה שחי בין כל האנשים האלה. אבל גן העדן הוא אבוד, וכל דמות נאלצת לשוב אל בדידותה ואל הסגריר – שלג וקרח ממלאים את הנוף - גם אם לא לנצח.

[*]