סקירות חיפה: תל אביב על האש, עץ תאנה, הגננת ועוד

תל אביב על האש

מבקר: מתן יניב

סאלם גר בירושלים ונוסע לעבוד ברמאללה בתור עוזר הפקה של אופרת סבון, שממש לא עושה הנחות לישראלים. אך לפתע נתקל סאלם באסי, רב-סרן בצה"ל שאשתו מעריצה את הסדרה בה הוא עובד. בעוד שאסי מלמד מעט את סאלם על הצבא הישראלי, אסי מוצא את עצמו בתור התסריטאי המוביל של הסדרה. אך אסי גם דורש תמורה על עזרתו.

זהו סרטו השני של סאמח זועבי, שזכה בפרס הסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל, והוא נהנה לצחוק על שני העמים בחיוך ובחן. הייתה לבמאי את היכולת להפוך את הסרט לעוד סרט דרמה על יחסי ערבים-יהודים, אבל הוא בחר להציג את האמירה שלו בדרך של הומור שובבני שיכול בקלות למצוא את הדרך לקהל יהודי וערבי כאחד.

אני חייב לציין את הדינמיקה שבין קייס נאשף ליניב ביטון, המשחקים בהתאמה את סאלם ואסי, שגונבים את ההצגה וכל סצנה בה משחקים השניים גררה צחוק רם. הסצנות שפחות התחברתי אליהן הגיעו בסיטואציות בהן זועבי ניסה להיות יותר הוליוודי ופחות מקורי. בין השאר סיפור האהבה בין סאלם לבין חברתו לשעבר או סיפור האהבה למחצה שנרקם בין סאלם לבין השחקנית הראשית שרוצה שיטוס עמה לצרפת.

[*]

עץ תאנה

מבקר: מתן יניב

יצירה ישראלית בשפה האמהרית המגיעה ישירות מליבה של הבמאית עלמוורק דוידיאן. הסרט מספר את סיפורה של מינה, ילדה יהודייה החיה ביחד עם סבתה ואחיה, בעיצומה של מלחמת האזרחים באתיופיה. בעוד שמשפחתה עומלת על עלייה לארץ ישראל, מינה דווקא מוצאת נחמה ליד עץ תאנה מבודד ביחד עם חבר ילדות בשם אלי.

אפשר להרגיש בכל פריים ופריים את ליבן הפועם של הנפשות הפועלות בו ואת מידת החשיבה שהושקעה בכל שוט ושוט. בעוד שמדובר באחת ההפקות המושקעות שראיתי בסרט ביכורים ישראלי, דוידיאן עדיין מביימת אותו ברגישות ובביטחון שאופייניים לבמאית ותיקה וממש לא לסרט ביכורים.

בגזרת המשחק יש בפי אף יותר מחמאות, במיוחד כלפי בית לחם אסמאמאווה, וגם במקרה שלה הופתעתי לשמוע שזה סרטה הראשון. זה לא סרט מושלם, יש בו רגעים שמעט מושכים מדי את העלילה, מעייפים את הצופה ובעיקר מרגישים מיותרים. אך יש בסרט הזה קסם, קסם אמיתי, קסם שמורגש גם ברגעים הפחות מעניינים. על כן, אני מחכה בקוצר רוח לסיפור הבא שתביא דוידיאן.

[*]

הגננת (2018)

מבקר: רפאל תמנה

"הגננת", שיעלה לאקרנים בישראל ב-11.10, מבוסס על סרטו הישראלי הרגיש של נדב לפיד, בעל השם הזהה, מלפני ארבע שנים. סרטו של לפיד נגע בסוגיות שאין מהותיות מהן ביחס לציוויליזציה הישראלית וזו של המאה ה-21 ולמקומו של המשורר ושל בעל הלב והרוח בה; גם הסרט הנוכחי, בבימויה של שרה קולנג'לו, מבקש לעשות אותו מעשה, וכמו סרטו של לפיד הוא גם נכשל וגם מצליח. הסרט איננו רימייק, במובן זה שהוא נוטל לעצמו החירות לשנות דברים רבים בסרטו של לפיד, ונימתו והקולנוע שלו הם אחרים לחלוטין. למרות הקשר ההדוק, סרטה של קולנג'לו מעניק פרשנות אחרת להתרחשויות, ומתמקד בעיקר בזהותה ובפרובלמטיקה הנפשית והאישיותית של גיבורתו, גננת בשם ליסה (מגי ג'ילנהול), המתעבת את העולם השוקע והחומרני של הסביבה הניו-יורקית והדקדנטית שבה היא חיה, מתוך כאב של אמת וכיסופים לחיים עשירים ומלאי רגש יותר. הסרט הזה הוא מעין "מאדאם בובארי" יותר מ"הגננת".

ליסה, הנואשת לחיי משוררים, ומשום כך גם נקלעת לאקלים פנימי של ביקורתיות יתר תוקפנית ביחס למשפחתה ולסביבתה, מטפחת קשר כפייתי לילד בן חמש וחצי, ג'ימי, שהוא אחד מילדי גנה, ושמחבר באורח מוזר וספונטני שירים רגישים ובוגרים, שאינם שירה של ממש, אבל שיש בהם כדי למשוך את לב הגננת שלו ולהכתירו בטעות כמוצרט – מה שהיא עצמה הייתה כמהה להיות. הדינמיקה הזו מובילה לפרזנטציה טראגית מרשימה, למרות שלא מושלמת, שחשוב להראותה ושממחישה נקודות מהותיות הנוגעות לטיפוס אדם רוחני יותר ולייסוריו בעולם שאנו חיים בו. (הקרנה נוספת תתקיים היום [30.9] ב-19:00 בסינמטק חיפה).

קפצן

מבקר: מתן יניב

סרטו השלישי של איוון טוורדובסקי הוא מעשייה רוסית מודרנית על התנהלות החברה, המשפחה ושחיתות ממוסדת. הסרט עוקב אחר דניס, נער שננטש בגיל קטן ובעל כושר סיבולת מיוחד, אשר מחדש את הקשר עם אמו, אוקסנה, כשזו מבקשת להחזירו. בעוד שהשניים בורחים מהרשויות, דניס לא שם לב שאוקסנה מתחילה לנצל את כשרונו עבור טובותיה האישיות.

"קפצן" לימד אותי רבות על מערך החינוך המודרני ברוסיה ועל העולם האבסורדי שבו חיים הילדים. טוורדובסקי מושך אותנו פנימה כשהוא פותח את הסרט בפן מציאות ריאליסטי לכאורה, שמרגיש סוריאליסטי וצבעוני להפליא. אך המשך הסרט איננו נמצא באותה רמה, העולם הצבעוני והאפל נהפך במהירות לקלישאה, המשך העלילה נהיה צפוי מדי והדמויות נהפכות לסטריאוטיפיות וחסרות עומק.

הכתיבה הסטריאוטיפית של הדמויות מובלת ע"י משחק עוד יותר סטריאוטיפי שמקשה מאוד להבין מי הן הדמויות, למה הן עושות את מה שהן עושות ולמה עורן משתנה במהירות ובמקריות. יותר מהכול, אני חושב שטוורדובסקי דבק יותר מדי במסר האישי שלו מבלי לחקור רבדים נוספים באישיות של אוקסנה או של דניס. התוצאה היא סרט שנפתח בצורה מסקרנת, מוציא את הדמות הראשית שלנו למסע ועוצר אותה באמצע. זה משאיר את דניס ללא שינוי במצבו הפיזי או הנפשי, וכך קל להישאר אדיש לסרט.

החיוך האטרוסקי

מבקר: רפאל תמנה

סרטם האמריקאי הראשון של עודד בן נון ומיכל ברזיס, שסרטם "איה" זכה במועמדות לאוסקר בקטגוריית בסרט הקצר, מנסה אולי להיות חנופה לסגנון המיינסטרים בבימוי ההוליוודי, בכדי לזכות באוסקר ממשי; אבל אינו מצליח להיות אפילו זה. הוא מעפיל רק עד למדרגת סרט "הולמרק", והדבר תקף גם לגבי נוסח כתיבת התסריט, גם לגבי הבימוי, עבודת המצלמה, וגם לגבי המוזיקה, שנשמעת כאילו נקנתה מאחד מהמאגרים ל"מוזיקה מרגשת למלודרמות אמוציונליות וחסרות טעם וריח". נשאלת השאלה, מדוע אנשים מוכשרים, נופלים בפח הזה, ובמקום לייעד את כשרונם ליצירת יצירה ממשית – שכן הסרט שלהם מתייחס לנושאים רציניים – בוחרים ליצור יצירה רוויה באותם שטנצים שכולנו כבר מכירים, כדי "לקנות אותנו", ובעצם כדי להתמוסס מהר בשכחה.

הסרט מביא את סיפורו של רורי, חולה סרטן סופני מעיירה צפונית בסקוטלנד (למרות מחלתו הוא מפזז בכל מקום כאיש בריא למדי). רורי העקשן, איש של פעם, איש אמת, שאינו שייך לעידן המודרני המזויף והקרייריסטי, הינו בעל אמת נוקשה מדי של גבריות קדמונית. הוא עורך ביקור אחרון אצל בנו כדי לנסות לקבל טיפול רפואי - הבן הוא שף מולקולרי מתוסכל שחי עתה בסן פרנסיסקו, ושתסכוליו נובעים מיחסיו הקשים עם אביו.

רורי מלמד שיעור בהלכות עולם את בנו וכלתו הקרייריסטים מדי, שחיים במין עולם סינתטי ושכחו מה זה להיות אותנטיים. הוא כשלעצמו לומד להתרכך, באמצעות יחסיו עם נכדו הפעוט ובשל המוות הקרב, ומוצא אהבת אמת (זקנה, אבל מנותחת היטב בכל רמ"ח אבריה, כפי שמרבית הסרט מציג זיקנה נוצצת למדי) רגע לפני המוות. אם אתם מחפשים סרט חסר יושר ונמשכים לקיטש, רוצו לצפות ב"חיוך האטרוסקי", אחרת - אתם יכולים לוותר. (הקרנה נוספת תתקיים היום [30.9] בשעה 16:30 בסינמטק חיפה).