לקראת יום כיפור: סקירות סרטי וסדרות נטפליקס שעוסקים בישראל

המלאך

מבקרת: לירון אברהם

"המלאך", סרטו של הבמאי אריאל ורומן ("אייסמן" ו"קרימינל"), מגולל את סיפורו המרתק של אשרף מרואן (מרואן קנזרי המצוין), האיש והאגדה. מרואן שימש בתפקידים בכירים בממשלת מצרים ופעל משנות ה-70 עבור המוסד. הוא העביר ידיעות מודיעין רבות ומפורטות, ביניהן ההודעה על פרוץ מלחמת יום הכיפורים. זוהי פיסה מרתקת ומסקרנת של שחזור היסטורי. סיפור אנושי על אדם שקם בבוקר, והחליט לצאת נגד המדינה אותה הוא משרת. בין אם היו אלו מניעים כספיים, או דווקא הרצון בשלום - מרואן עיצב במידה רבה את דפי ההיסטוריה. הסרט דבק באמת ומפורט במידה מפעימה ממש.

בצדו השני של המתרס, מורכבות הרקע וההתרחשות לאחר מכן לא הוסברה מספיק. למשל, עצם החשד, שלא הופרך עד היום, שמרואן בעצם היה סוכן כפול שפעל בידיעת המצרים, חשד שמוצג בקצרה בסוף הסרט. הוספת פרטים אלו היו מעניקים עומק רב אף יותר לסיפור המטורף. מבחר השחקנים הישראליים המשתתפים בסרט די מרגש, בהם ששון גבאי כנשיא סאדאת, אורי פפר ואפילו מלי לוי בתפקיד קטן. אלו תורמים לאמינות וליצירת האווירה. לא ברורה הבחירה להשתמש בערבית, עברית ובאנגלית למחצה, במיוחד בדמותו של הסוכן אלכס. המעבר בין השפות די מוזר וקוטע את הרצף. למרות זאת "המלאך" הוא סרט חובה לכל ישראלי באשר הוא, לאוהבי ה'מבוסס על סיפור אמיתי' ולסקרנים שבינינו.

אתר הצלילה בים האדום

מבקר: מתן שאוטר יניב

הסרט "אתר הצלילה בים האדום" עוקב אחרי סוכן מוסד בשם ארי לוינסון (כריס אוונס, "קפטן אמריקה") שרוקם תכנית מסובכת עד כדי מטורפת על מנת לעזור להעלות את יהודי אתיופיה ממלחמת האזרחים העקובה מדם שהתחוללה באותה תקופה. כמובן שהתכנית מסתבכת והסרט ממחיש את משמעות המשימה הקשה באמצעות סיפורו של הצוות שמלווה את ארי.

סצנת הפתיחה המדהימה של הסרט עוקבת אחר פועלו של ארי. כמעט ללא דיאלוגים, מצליח הבמאי הישראלי גידי רף ("חטופים") להכניס אותנו לעולם של סוכן מוסד שמסכן את חייו על מנת להציל את יהודי אתיופיה. זו סצנה מדהימה וטון שהסרט היה יכול ללכת איתו, ריאליסטי ומרגש אך בו זמנית הוליוודי וקצבי.

אולי זה היה התקציב הגדול או הרצון לגשת לקהל ההוליוודי שעיוור מעט את עיניו של הבמאי. במקום לדבוק בסיפור המרכזי והמרתק, המשך הסרט מרגיש מבולבל ולא אחיד אך בעיקר שטוח. מסיפור קיטשי על הסוכן שלא מקשיב למפקד שלו עד לסיקוונס הרכבת הצוות שיוביל את התכנית שבו הרגשתי כאילו אני צופה בסרט המשך לא מוצלח של סדרת "אושן". "אתר הצלילה בים האדום'" הוא ככל הנראה סרט התעמולה הטוב ביותר שנוצר לישראל ימי "אקסודוס" בתחילת שנות ה-60. כוכבים הוליוודיים, שחזור יפהפה של הארץ בשנות ה-70 ודמות הגבר הישראלי שמעולם לא נראתה טוב כל כך בגילומו של קפטן אמריקה בכבודו. הכל נראה יפה אך שטוח, כמו גרסה דלת תקציב של ג'יימס בונד. ההרגשה כאן היא שמישהו חסך על הדמויות והסיפור במטרה להציג פרסומת טובה.

מבצע פינאלה

מבקרת: לירון אברהם

"מבצע פינאלה" מציג את סיפור תפיסתו של אדולף אייכמן, לאחר עשרות סרטים שנעשו בעבר בנושא. החל מקבלת המודיעין בישראל והצגתו לראש השב"כ דאז איסר הראל, ההחלטה על יציאה לפעולה, תפיסתו בפרברי בואנוס איירס ועד הבאתו ארצה והמשפט. הבעיה מתחילה כאשר הסרט נעטף בקישוטי היסטוריה כמו הכתוביות המתארות את הרקע ההיסטורי בתחילתו ועד לשימוש במשפטים שנאמרו במהלך המשפט – בדיוק כמו סרט המבוסס על סיפור אמיתי, כאשר חלקים רבים ממנו הומצאו. מעולם לא התבצע מרדף של הנאצים אחרי אנשי המוסד ואייכמן, וזהו חלק נכבד מאוד מהסרט.

וייץ, שביים בעבר את "אמריקן פאי" ואת "מר וגברת סמית'", מעדיף להתמקד בדיאלוגים חלולים בין הדמויות, שלא תורמים דבר להתקדמות העלילה, מאשר בעלילה עצמה – וכך סרט מתח מתנהל בעצלתיים. נוצרת תחושת שעמום אצל הצופה בסרט שאמור לרתק אותו לכיסא. הסרט מעניק תחושה כאילו החלקים החשובים (והמעניינים) הועלמו. סצנות המרגלים הטיפוסיות כמו העברת פתקים בקנקן חלב או אימונים על זמני חטיפה מעלות גיחוך ולא יוצרות דרמה.

הכימיה בין השחקנים כמו איננה קיימת. השיח ביניהם קר ומנוכר, וגם סיפור האהבה שהושתל בעלילה לא תורם לעניין. יתרה מזאת, לדמויות כלל אין אופי. מעבר למה שנאמר עליהן או על ידן, אין לצופה יכולת להרכיב מולו דמות, והמשפטים נותרים חסרי עומק ומשמעות. בסופו של דבר "מבצע פינאלה" הוא סרט מבלבל ומבולבל. הוא לא ממש יודע מה לעשות עם כל ההיסטוריה הזו שנחתה על הכתפיים שלו, ומצד שני מחפש ולא מוצא כיוון אחר, וכך זה נראה על המסך.

אלי

מבקרת: מישל צ'יקו

"אלי" שבוימה ונכתבה על ידי היוצר הישראלי גידי רף ("חטופים") ובכיכובו של סשה ברון כהן ("בוראט"), מתארת את קורות חייו ומשימתו של אחד המרגלים הגדולים ביותר בהיסטוריה הישראלית - אלי כהן. הסדרה כוללת 6 פרקים המתארים את משימת הריגול אשר הוטלה על כהן במהלך שנות פעילותו עבור המוסד - החל מגיוסו בשנת 1960 ועד למותו הידוע בשנת 1965.

לאורך השנים אנו זוכים לראות את ההתרחשויות השונות דרך שתי נקודות מבט. האחת, העוקבת אחר פעולותיו של כהן וניסיונותיו להשתקע בצמרת הפוליטית בסוריה, הקשיים והמעורבות הרגשית הנקשרת בינו לבין הסובבים אותו אל מול המולדת שהתנדב לשרת ולסכן את חייו למענה. נקודת המבט השנייה מאפשרת מעקב אחר השפעות פעולתו של כהן על ארץ ישראל- כך אנו עוקבים אחר רגשות האשם וההלקאה העצמית אותן חש מפעילו של כהן וניסיונותיה של נדיה כהן (בת זוגו של אלי) המנסה לשמר את התא המשפחתי מתפקד, בהיעדרו.

מלבד לשמו של סשה ברון כהן, שגם נמנה על מפיקי הסדרה, הסדרה מכילה קאסט שחקנים ישראלים מכובד עם שמות כמו מוני מושונוב, אלונה טל, נטע ריסקין, הדר רצון רותם ועוד רבים אחרים. לפחות בפרקים הראשונים - עד כניסתו של כהן אל סוריה האימתנית אז כל הכיף והאקשן מתחיל, מוצגת דינמיקה מביכה ומאולצת במיוחד. כשזה מגיע לייצוג היחסים בין בני הזוג כהן, הדבר הופך לקיצוני במיוחד כאשר הדיאלוגים ביניהם טיפשיים ודומים לכל תיאור של זוג מאוהב ונשוי באושר שראינו עד כה.

מחסומים אלו מקשים על הסדרה לתפוס תאוצה, אך אחרי הפרקים הראשונים היא מצליחה להציג סיפור מרתק וסוחף. סשה ברון כהן, הידוע בעיקר בשל האופי הקומי המאפיין את דמויותיו כמו בוראט וברונו, מציג הופעת משחק דרמטית מרשימה ואפילו מרגשת לרגעים בגילומו את אחת הדמויות ההרואיות ביותר בנוף ההיסטוריה הישראלי.הבחירות שבהן נוקטת הסדרה מבחינה ויזואלית מרשימות מאוד וניכר כי לא חסכו באמצעים כדי להגיע לתוצאה הזו. המעברים בין ישראל לארצות השונות בהן מבקר כהן במהלך תפקידו כמרגל והשימוש בצבעים ובאסתטיקה שונה לכל מקום, יוצרים שילובים מעניינים ומותחים.

אל תתעסקו עם הזוהאן

מבקר: אלעד שלו

קלאסיקה מיידית עבור הישראלים, שגם אם רחוקה מתיאור הישראלי הממוצע, יש בה מספיק קווי דמיון, בדיחות מוצלחות ואהבה של אדם סנדלר לישראליות כדי שתהפוך לחביבה במיוחד עבור הקהל בארץ הקודש. הסיפור הוא סוג של סרט בורקס מוקצן וולגרי למדי על סוכן מוסד שמביים את מותו ועובר לניו יורק כדי להגשים את ייעודו ולהפוך לספר נשים.

סנדלר מבצע היפוך משעשע למצ'ואיזם הישראלי כגבר קשוח שממציא את עצמו מחדש בארצות הברית ויכול להגשים את שאיפותיו האמיתיות. חלק מהבדיחות בסרט נמוכות במיוחד, העלילה היא די חסרת חשיבות, אבל למרות שבארה"ב הסרט מיועד בעיקר לחסידיו המושבעים של סנדלר, עבור ישראלים, בזכות ההומור העצמי, מדובר באחד מסרטיו היותר מוצלחים ומשעשעים.