Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: אוסקר 2022: דירוג המועמדים לסרט הטוב ביותר

5. כוחו של הכלב

סרטה של ג'יין קמפיון ("הפסנתר") מתרחש במונטנה המדברית של 1925, כשהאחים ובעלי החווה המקומית פיל (בנדיקט קאמברבאץ') וג'ורג' (ג'סי פלמונס הנהדר כתמיד) פוגשים בבעלת המסבאה הקרובה, רוז גורדון (קירסטן דאנסט) האלמנה ובבנה המתבגר פיטר (קודי-סמית' מקפי) פיל משפיל באכזריות את פיטר כשזה בא למלצר לחבורתו, אך "הפרצה קוראת לגנב" ומזמינה את ג'ורג' לנחם את רוז על הסיטואציה. בין השניים נרקם רומן, למורת רוחם של פיטר ופיל עצמו, שמחליט לעשות כל העולה ברוחו כדי לאמלל את חייה את של גיסתו הטרייה.

החן בתסריטה של קמפיון הוא דווקא מה שהוא לא עושה: מה שנדמה על פניו כ-"'הר ברוקבק' קשוח", מתברר כהטעיה של ממש - כשהרגשות העצורים של הדמויות נותרים עצורים (לפחות כלפי חוץ), וכשהם מתבטאים אנו נותרים לפעור את פינו בתדהמה ולשאול "מה קרה כאן?". בזכות אותה איכות "הטעייתית", קמפיון רוקמת סיפור על גבריות עצורה, שנמנעות ממנה תשוקותיה הבסיסיות ביותר, ואיך זה מותיר אותה בתסכול שפוגם בכל העולם סביבה, אך יותר מכל בה. בעולם בו המונח "גבריות רעילה" נמצא על סדר היום לא מעט, קמפיון מציבה מול הקהל מראה ומוכיחה לו כי הוא הוא האשם, וכי "הוויתור" על תשוקות האדם בשל חוקי החברה השמרניים בעבור הסביבה הקרובה לו, הם אלו שבסוף מפילים את כולנו בפח.

4. סמטת הסיוטים

חמש שנים אחרי סרטו האחרון והזוכה הגדול של האוסקר, "צורת המים", גיירמו דל טורו מעבד מחדש סרט פילם-נואר נשכח משנות ה-50. סרטו של דל-טורו עוקב אחר סטן קרלייל (בראדלי קופר), אדם מסתורי שבורח מעבר מפוקפק ומוצא עבודה בקרקס נודד, כעוזר למופע של מתקשרת (טוני קולט) ובעלה החולה. קרלייל לומד מהקוסם הגוסס את רזי המקצוע וממנהל הקרקס את פחדיו האמיתיים של אמריקאי ממוצע, ונוסע לפתח קריירה חדשה ועצמאית כמתקשר מבוקש של העשירון העליון. כשפסיכולוגית מומחית (קייט בלאנשט) עם סוד גדול נכנסת לחייו דרך אחת מהופעותיו, וההזדמנות המפתה ביותר שקיבל עד כה מגיעה אליו בצורת איש עסקים רב כח ומפוקפק, קרלייל לומד שלא הכל כפי שהוא נראה.

עם אהבה גדולה לז'אנר הנודע, דל טורו מעצב את סרטו במשחקי אורות וצל מתמשכים, דמויות רדופות ע"י החלטותיהן השגויות ותמונת מראה לחברה שיצרה אותה, אך מכניס טאץ' אישי מובחן ורצוי – אלמנטים של מותחן על סף האימה, תפאורה גדולה מהחיים וחקר השיגעון. ועדיין, אלו לא רק הדברים האלו שהופכים את "סמטת הסיוטים" לסרט נואר מוצלח, אלא יד האמן שבה דל טורו מביים שחקנים – בראשם בראדלי קופר, שמביא למסך את אחת מההופעות הטובות ביותר שהראה. "מטריד, אבל מעורר מתח והנאה באותו הזמן. זה מה שאמנות אמיתית מסוגלת לעשות", אמר מרטין סקורסזה, שלקח טור שלם ב-"לוס אנג'לס טיימס" כדי לעודד את הקהל האמריקאי לצאת ולראות את "סמטת הסיוטים" בהקדם האפשרי. לי נותר רק להסכים.

3. סיפור הפרברים

"תמיד רציתי לעשות מחזמר. לא כמו 'מולאן רוז' אבל - מחזמר ישן ושמרן, כמו 'סיפור הפרברים' ו-'שיר אשיר בגשם'", את הדברים האלו אמר סטיבן ספילברג ב-2004. 17 שנה לאחר מכן, ספילברג הגשים את חלומו, ואותה אבן בניין בתולדות המחזמר הקולנועי, קיבלה רימייק לא פחות נוצץ תחת ידיו של האוטר הגדול. מספר דקות לתוך הסרט, זה מובן למה בחר ספילברג להדגיש כי סיפורם של טוני ומריה (שהתבסס על "רומיאו ויוליה") בשכונות העוני של ניו-יורק בידי אינו רימייק לאותה קלאסיקה בבימוי רוברט וייז.

בעוד שוייז נלחם על ייצוג אמיתי ונכון לאותן אוכלוסיות מוחלשות בשכונות אלו ויצר סרט שמנסה לשלב בין האלמנט הזר למקומי למשהו נעלה יותר, ספילברג טוען את גרסתו בעוצמות פוליטיות חדשות - כל הקשת אצבעות בין "השארקס" ל-"ג'טס" לא משדרת רק קצב, אלא כעס ואלימות פנימית נגד הג'נטריפיקציה המתקרבת, נגד הממסד, שמקפח הן את "המהגרים" והן את "הלבנים" חסרי היכולת. ואולי כאן טמון ההבדל הגדול ביצירתו של ספילברג - היא מודעת לרגישויות העכשוויות, מתאימה את המחזמר המקורי ל-2021 - ועם זאת, לא בצורה צדקנית, ושמה את שני המחנות כשווי מעמד - שניהם מנסים לשרוד באמריקה שסועה.

אך מלבד ייצוג חשוב (מרבית השחקנים ממוצא היספני ולא מעט מהסרט מתנהל בספרדית) ומתצוגות משחק מעולות (בייחוד אריאנה דבוז ורייצ'ל זגלר), "סיפור הפרברים" הוא סרט שמגיע מעומק ליבו של ספילברג. כך, הסרט קורן מצבעים חיים ונושמים (בדומה לצבעי הטכניקולור של שנות ה-50), המצלמה הדינמית של יאנוש קמינסקי מפיחה רוח חיים חדשה בקטעי הריקוד והשירה – משל הייתה רוקדת איתם, והרגש לא עוצר לרגע. למרות כישלונו המסחרי, סרטו של ספילברג מלמד אותנו לבטוח בהחלטות של במאים "אוטרים" – אם ברצונם לעשות דבר חריג ואחר, כנראה שיש סיבה טובה מאוד ומוצדקת מאחורי זה.

2. הנהגת של מר יוסוקה

הזכייה הגורפת של "פרזיטים" ב-2019 – כולל בפרס הסרט הטוב ביותר - הייתה התוצאה הישירה של השינוי בגישה לסרטים זרים של האקדמיה. כעת, סרט מדובר ביותר שמאיים לעשות שוב השתלטות "עוינת" הוא סרטו של ריוסוקה המגוצ'י שהרוויח לעצמו לא רק שלוש מועמדויות רציניות (התסריט המעובד, הבמאי וכמובן, הסרט) אלא הפך לסרט היפני הראשון שכלל מתקרב לקטגוריה החשובה. אחרי זכיות נוצצות בפרסי גלובוס הזהב ובפסטיבל קאן, מה באמת כה ראוי ומושך בדרמה הקטנה הזו? בערך הכל.

"הנהגת של מר יוסוקה" מעבד סיפור קצר באותו השם של הסופר היפני הרוקי מוריקמי, ועוסק בסיפורו של יוסוקה, במאי תיאטרון צעיר ומבוקש, שמביים הפקה רב-לשונית של ספרו של צ'כוב, "הדוד וניה", כאשר הוא מגלה סוד מצער על אשתו האהובה, אוטו. בעוד יוסוקה תוהה כיצד לעמת את אהובתו עם מה שגילה, היא נפטרת מדימום מוחי פתאומי. יוסוקה, שנותר לבד עם הכאב הלא פתור, נאלץ להתמודד עם קשר חדש ומאתגר בחייו – מיסאקי, הנהגת הפרטית שלו, שהוצמדה לו כחלק מעבודתו החדשה ומציבה אותו מול אמיתות שלא הכיר.

סרטו של המגוצ'י אולי נראה מאיים כלפי חוץ – אורכו גובל ב-3 שעות - אך אולי דווקא כאן טמון סוד קסמו: "הנהגת של מר יוסוקה" מתייחס לאירועים המתגלגלים בחיינו כפרולוג לדבר מה גדול יותר ושובה יותר. דרך הדמויות העצורות מחד והאקספרסיביות מאידך, המגוצ'י בונה סרט שרואה באנשים דמויות במחזה שהיא החברה המודרנית. עד כמה שהסרט לוקח את הזמן בבניית הסיפורים שבו, הוא גם מבין שהדרמה האמיתית מגיעה מאותם מקומות שהדרמה האנושית מתחככת זו בזו – קטנים ובלתי נראים, אך עדיין קיימים. זהו סוד גדולתו.

1. ליקריץ פיצה

סרטו של אחד מגדולי במאי המילניום החדש, פול תומאס אנדרסון, הוא על פניו "סרט אווירה" נוסח "היו זמנים בהוליווד"; הוא במקביל גם מכתב אהבה ספציפי במיוחד לקולנוע האמריקאי החדש של שנות ה-70 ואחד הסרטים הרלוונטיים, הנוגעים והמצחיקים ביותר שנראו בשנים האחרונות.

קשה להסביר את עלילת "ליקריץ פיצה", ועדיין - הסרט עוקב אחר החברות/האהבה האפלטונית/השנאה בין גרי ולנטיין (קופר הופמן, בנו של פיליפ סימור הופמן), תלמיד תיכון בן 15, שחקן צעיר ו"יזם עסקי" בפוטנציה, לבין אלנה קיין (המוזיקאית אלנה חיים), צעירה בת 25 שנעה בין עבודות מזדמנות. הכל על רקע עמק סן פרננדו של שנות ה-70. גרי ואלנה נעים בין יוזמות מוצלחות וכאלו שפחות ופוגשים בשלל דמויות ידועות ומשונות של התקופה - שחקן מזדקן ונועז בשם ג'ק הולדן (שון פן); רקס בלאו (טום וייטס), במאי ותיק בתעשייה; המועמד המסתורי לראשות העיר ג'ואל ואקס (בני סאפדי); וג'ון פיטרס, ספר מפורסם שהפך למפיק מפורסם, ובן הזוג של ברברה סטרייסנד (בראדלי קופר).

סיפור -"Coming-of-age" הזה הוא בין האפקטיביים ביותר שיצר הבמאי. אנדרסון נוגע כאן בתמות שעסק בהן לפני - התבגרות בצל הורים נוכחים-חסרים, ילדים בעלי דעה בוגרת, מיניות פורצת - ויוצר מעשיה שנוגעת יותר מתמיד ב-"כאן ועכשיו". קופר הופמן ואלנה חיים, להם זו הופעת המשחק הראשונה בקריירה שלהם, מוציאים מעצמם את ההופעות הטובות ביותר שנראו השנה על המסך הגדול. כה חבל ששתי הופעות אלו קיבלו כתף קרה מממסד הקולנועי.

לחלק הראשון של הכתבה (מקומות 6-10) ולכל הכתבות על טקס האוסקר ה-94 >> לחצו כאן