בימים אלו מוקרן ברחבי הארץ הסרט הנפלא "שמש ניצחית בראש צלול" בכיכובם של ג'ים קארי, קייט וינסלט, אלייזה ווד, מארק רופאלו, קירסטין דאנסט ועוד. אלון רוזנבלום ויאיר הוכנר, מבקרי הקולנוע של אתר סרט ראו, התלהבו ומכתירים אותו, נכון להיום, כסרט הטוב ביותר שהוקרן השנה.אלון רוזנבלום כתב:
"שמש נצחית בראש צלול" הוא ללא ספק הטוב שבסרטיו של התסריטאי צ'ארלי קאופמן, הוא שלם יותר, מקורי יותר, מעניין והכי חשבו, עובד נהדר על הקהל שמוצא את עצמו יושב בבית הקולנוע ומשתתף בסרט כשהזכרונות של ג'ים קארי בעצם מעוררים בנו את זכרונותינו עד שאנו לא מבינים האם אנו רואים סרט, נכנסים לראשו של ג'ים קארי או שהתסריטאי, מצא דרך להיכנס לתוך הראש שלנו ולהקרין למסך הגדול את הזכרונות וניסיון החיים שלנו.
הסרט הוא הדבר הכי רחוק שיכול להיות מהפקה הוליוודית מהוקצעת, למרות השימוש בשחקנים שבדרך כלל מקבלים כמה מיליוני דולרים לסרט, הסרט נראה כאילו נעשה בשבוע, התאורה והעריכה לא מלוטשים, והבימוי נראה חובבני לעיתים. הסרט עשוי בגסות ולעיתים נראה כמו סרט סטודנטים אולם כל אלו מוסיפים לגל הרגשות הגס והראשוני בו מתנסה הגיבור הראשי.
למרות שיחסי הציבור מנסים להציג את הסרט כסרט של ג'ים קארי הוא בהחלט לא כזה. אי אפשר להשוות אותו לשום דבר שעשה קארי בעבר, לא לקומדיות הדי גסות שלו (אייס ונטורה ושות') ולא הסרטים היותר איכותיים בהם השתתף (איש על הירח ושות'). ג'ים קארי משמש כאן ככלי משחק בידיו של קאופמן והוא נותן לו להתעלל בו בלי לשים לו מעצורים. ככל שקארי סובל יותר, אנחנו נהנים יותר.
"שמש ניצחית בראש צלול" הוא סרט מצויין, סוריאליסטי בו הצופה לוקח חלק פעיל ולא נשאר צופה פסיבי כמו ב- 99 אחוז מהסרטים אותם אנו רואים. סרט שירגש אתכם, יצחיק אתכם אבל יותר מכל יגרום לכם לחשוב על החיים שלכם.
יאיר הוכנר כתב:
צ'רלי קאופמן התסריטאי המבריק, הגאוני והשנוי במחלוקת מגיע לשיאים חדשים עם התסריט האנושי והמרגש ביותר שכתב, בסרט שנמצא על הגבול בין מדע בדיוני לקומדיה רומנטית מלנכולית. בעזרתו של מישל גונדרי המקפיד על בימוי שחקנים מאופק ומשכלל את השפה הויזואלית המרשימה של הסרט, השניים מגיעים לאחד ההישגים הקולנועים המרשימים של השנים האחרונות.
"שמש נצחית בראש צלול" הוא כמו שירה מודרנית. יש לו בסיס רעיוני, אבל מאחר ומדובר במוחו של אדם, חלומותיו, זיכרונותיו, הזיותיו, המבנה העלילתי הופך לסוריאליסטי מרגע לרגע. גונדרי, ביחד עם הצלמת המבריקה שלו אלן קוראס, מצליחים לפרק מבחינה ויזואלית את עולמו הפנימי של גיבור הסרט בצורה ייחודית שעוד לא נראתה כמותה על המסך הגדול. משחקי תאורה גאונים, תפאורה המבטאת הלכי רוח, פעלולים המדגישים התפרקות רגשית ופרנויה, הכל כדי להמחיש את הלא מודע בתוך מוחו של הגיבור שהולך ונמלט אל המקומות הנשכחים וההזויים ביותר בעברו.
הפן החזק יותר בסרטיו הקודמים של קאופמן התבסס על הומור שחור, מושחז ואכזרי, מראה חדשני ושנינות בלי גבול שפגעה באמינות הדמויות. הרגש, ובמיוחד האהבה, לא היו הצד החזק של התסריטאי המהפכני. עכשיו תשאלו כיצד סרט שיש בו כל כך הרבה דגש על חזות ייחודית מצליח עדיין לרגש: התשובה נעוצה בבמאי המבריק. גונדרי יוצר איזון דק בין הדמויות ומעניק להם ולסיפור שלהם נופך רגשי עדין שישאיר את קהל הצופים נרגש ומאוהב. התוצאה מין הסתם גובלת בשלמות.