מג'סיקה ג'ונס עד ריק ומורטי: הסדרות הטובות שלא מועמדות לאמי

בטקס מביך במיוחד בו אחרי כל בדיחה היה שקט מעיק לכמה שניות פורסמה בשבוע שעבר רשימת המועמדים לטקס פרסי הטלוויזיה הגדול בעולם - האמי. לפני הכל, הנה המועמדים לקטגוריות שנחשבות בעיניי ראשיות ביותר:

סדרת הקומדיה הטובה ביותר- "שחור-כזה", "Master of None", "משפחה מודרנית", "סיליקון וואלי", "טראנספרנט", "Unbreakable Kimmy Schmidt", "ויפ"

סדרת הדרמה הטובה ביותר- "סמוך על סול", "אחוזת דאונטון", "משחקי הכס", "הומלנד", "בית הקלפים", "מר רובוט" ו"האמריקנים"

סדרת האנימציה הטובה ביותר- "ארצ'ר", "פיניאס ופרב", "הבורגרים של בוב", "משפחת סימפסון" ו"סאות' פארק"

רשימה נוספת של המועמדים לפרסים שנחשבים לעיקריים ביותר, ניתן למצוא בהוליווד ריפורטר

במפתיע, לא מעט סדרות חסרות לי ברשימה, יותר מרוב השנים האחרונות. לכן, הנה כמה מהפרויקטים הטלוויזיוניים שלדעתי המועמדויות נחטפו להם ישר מהידיים.

ברוקלין תשע-תשע

הסדרה הזו היא אחת הסדרות הכי אהובות של השנים האחרונות, ועומדים מאחוריה צוות מוכשר של כמה מהכותבים הקומיים המוצלחים ביותר בטלוויזיה לטעמי. יוצריה עבדו גם על "המשרד" ו"מחלקת גנים ונוף", ורבים מהכותבים האחרים עבדו גם הם על פנינות קומדיה מודרניות: "30 רוק", "SNL" ו"קומיונטי", למשל.

[*]

מצוות הכותבים הענקי והמוכשר הזה, אכן יצאה סדרה שנונה, כיפית ופשוט מצחיקה. הסדרה מועמדת רק לפרס אחד, פרס שחקן המשנה הטוב ביותר בסדרה קומית, והיא מועמדת אליו בזכות אנדרה בראוור, שאכן נהדר בסדרה, אבל הוא בשום אופן לא האספקט הכי טוב שלה.

הכתיבה המושחזת, אותה הזכרתי למשל, היתה לדעתי צריכה לקבל מועמדות. "ברוקלין תשע-תשע" הוא סיטקום שמראה לכל הסיטקומים איך כותבים סיטקום שעוקב אחרי החוקים הבסיסיים של הז'אנר, אבל מתפתח למשהו באמת חכם, מצחיק, מרגש לפעמים, ובעיקר ייחודי. ייחודי באופן בו הוא לוקח את ההנחה הבסיסית של סיטקום: סדרה בה ההומור מבוסס על הדמויות ועל האופי שלהן, ומעז לבנות לאותן דמויות אופי באמת מורכב וכך גם בדיחות מצחיקות יותר.

הדמות הראשית, למשל, המגולמת על ידי אנדי סאמברג, הוא יותר מהארכיטיפ הבסיסי שהוא נראה כמותו בהתחלה. הוא לא רק הבחור הילדותי-אך-הטוב שראינו כבר מאה פעם, הסדרה צוללת אל תוך הפסיכולוגיה שלו עמוק-עמוק וחושפת את התסביכים שלו ואת הקושי שלו להתמודד ולהכיר ברגשות, ומכך גם הבדיחות שלו עשירות יותר.

לסדרה הזו מגיעה מועמדות בקטגוריית הסדרה הקומית. היא בשום צורה לא יצירת מופת, אבל גם "קימי שמידט" לא. אז אני באמת לא רואה שום סיבה לא לתת לסדרה מועמדות, חוץ מאולי ההתנגדות העיקשת השנה לתת פרסים גדולים לערוץ "פוקס". Love

"אהבה" היא סדרת "נטפליקס" מצויינת ומרגשת בעיניי. היא נחלה הצלחה ביקורתית, והעובדה שהיא לא מועמדת לכמה פרסים הפתיעה אותי מאוד. כמו "ברוקלין תשע-תשע", היא קומדיה קלילה למדי, אבל קשה שלא להודות שהיא שנונה למדי וכתובה עם לא מעט מחשבה.

כמו רוב מה שג'אד אפטאו (יוצר הסדרה) עשה, היא כמעט יוצרת לה תת-ז'אנר משל עצמה, ומספקת מין מבט חדש וכנה במיוחד על אהבה ומערכות יחסים. בדיוק בתקופה שכל הז'אנר הרומנטי התחיל להראות קצת חרוש מדי, כאילו הכל כבר נעשה בו, הסדרה הזו הגיעה והוכיחה שאפשר להציג אהבה באופן באמת חדש. היא מלאה ברגעים מביכים באמת, אבל לוקחת את ההומור המביך הזה ממשהו מצחיק ונחמד והופכת אותו לדבר מרגש ואמיתי.

בעוד לא ציפיתי שהיא תהיה מועמדת לפרס "הסדרה הקומית הטובה ביותר", כי היא לא נחלה הצלחה ביקורתית עד כדי כך גדולה, הייתי כמעט בטוח שהיא תקבל מועמדות לכתיבה, שחקנית (ג'יליאן ג'ייקובס נותנת הופעה מרשימה למדי) ולבימוי. זו סדרה אהובה מאוד וקלה מאוד לאהוב, ואני לא מבין למה היא לא קיבלה לפחות מועמדות אחת.

"ריק ומורטי" ו"בוז'אק הורסמן"

קטגוריית האנימציה היא אולי זו שלדעתי מכילה הכי הרבה בחירות בעייתיות השנה. "הבורגרים של בוב" ו"סאות'פארק" אכן היו נהדרות השנה ומגיע להן מועמדות. אני לא מעריץ גדול של "ארצ'ר", אבל אני כן מכיר בקונצנזוס החיובי שקיים סביב הסדרה, ולכן גם בהשפעתה על עולם הטלוויזיה, אז אני מברך גם את כניסתה לרשימה.

לעומת זאת, "משפחת סימפסון" היא כבר מזמן סדרה חצי-מבדרת בקושי, והשיא שלה כבר אי-שם בעבר. אבל מילא, גם את זה אני מקבל. הפרקים הטובים מהעבר, טובים ומשפיעים מספיק כדי שנוכל לתת לסדרה פרסים כבר הרבה אחרי שהם התחילו להעלות אבק, כאות הוקרה. אבל "פיניאס ופרב"? באמת? בתור ילד של שנות ה-2000 המוקדמות, אמנם יש לי נוסטלגיה לסדרה, אבל אני יכול להתנתק ממנה ולהודות שהיא לא טובה מספיק בשביל המעמד הזה.

וגם אם היא טובה, אין לי ספק שהיא לא מגיעה לקרסוליים של "ריק ומורטי" ושל "בוז'אק הורסמן".התסריטים של "ריק ומורטי" משלבים באופן מושלם הומור נונסנסי ולא בוגר עם ציניקניות ושנינות ועם משברים קיומיים ועבודת דמות מדהימה שראויה להשתאות. והתסריטים של "בוז'אק" לוקחים את כל זה אפילו עוד רמה, ומשלבים את כל זה עם פן אישי ודרמטי.

שתיהן סדרות מצויינות, מצחיקות וחכמות. הדיבוב בשתיהן מעולה, האנימציה יצירתית , הקומדיה מבריקה, והן מגיעות בהצלחה לעומקים שאף אחד מהמועמדים הקיימים בקטגוריה לא חולמים על להגיע עליהם. שתיהן אהובות על ידי המבקרים ושתיהן היו צריכות מבחינתי לקבל מועמדות לא רק בקטגוריית "סדרת האנימציה הטובה ביותר", אלא גם ב"כתיבה הטובה ביותר לסדרה קומית". אבל ב"פיניאס ופרב" יש מדען עם מבטא גרמני מצחיק, אז הכל ברור.

[*]

"דרדוויל" ו"ג'סיקה ג'ונס"

אני באמת מתקשה להבין למה "ג'סיקה ג'ונס" לא קיבלה לפחות חמישה פרסים שונים שאני יכול לחשוב עליהם. זו לדעתי לא רק הסדרה הכי טובה של השנה האחרונה, אלא אחת הדרמות הטובות ביותר של השנים האחרונות. אי אפשר לספור על יד אחת את המועמדויות שמגיעות לה: שחקנית ראשית בדרמה (קריסטן ריטר), שחקן משנה בדרמה (דיוויד טננט), שחקנית משנה בדרמה (רייצ'ל טיילור), תסריט, צילום, בימוי, עריכה, כל האלמנטים הקולנועיים הללו עשויים באופן קרוב לשלמות ב"ג'סיקה ג'ונס".

אני גם לא היחיד שחושב ככה. הביקורות משבחות את הסדרה הזו, וגם את אחותה (הקצת פחות מוצלחת) "דרדוויל". שתי הסדרות, וג'סיקה ג'ונס במיוחד, קיבלו קונצנזוס מטורף, רוב מוחץ של מבקרים שמשבחים את סדרות "גיבורי העל" הללו על הדרמה, על הנושאים הקשים (ג'סיקה ג'ונס היא קורבן של אונס מתמשך, חברתה טריש היא קורבן של אלימות משפחתית) והאופן בו הסדרות נוגעות בנושאים האלו בלי פחד.

בנוסף, "ג'סיקה ג'ונס" היא סדרה חשובה מאוד מבחינה חברתית. מגמה בולטת במיוחד בעולם הטלוויזיה השנה הייתה ייצוג אתני ומגדרי, יותר ויותר סדרות השתדלו לתת כמה שיותר ייצוג נשי, לעבור את מבחן בכדל, ולהכיל גם קאסט של דמויות לא לבנות. למעשה, מלבד ל"ריק ומורטי", כל אחת מהסדרות שהזכרתי בכתבה הזו הן חלק מהמגמה הזו- "ברוקלין תשע-תשע" מכילה קאסט מגוון אתנית במיוחד; "Love" נותנת אור לטאבואים כמו מיניות נשית; "בוזא'ק" נכתבת על ידי צוות כתיבה מגוון יותר אתנית ומגדרית מבכמעט כל סדרה אחרת שהצלחתי למצוא.

אבל "ג'סיקה ג'ונס" לוקחת את זה למקום חדש. בנוסף לעובדה שכל אחד מהפרקים עובר את מבחן בכדל, היא מספרת על קורבן אונס, ויוצרות הסדרה בחרו להכנס לפעמים גם לתמות של סקסיזם ופמיניזם, ועשו את זה בדיוק מתי שצריך, בלי להקריב את הסיפור והדמויות עצמן ובלי ליפול לקלישאות של סדרות פמיניסטיות.

לכן, האינטרנט רעש מהפתעה ואכזבה כשהודיעו על המועמדויות, והסדרות הועמדו רק לפרסים טכניים. אז למה, בכל זאת, למרות ההערכה הביקורתית הרבה, למרות התרומה הברורה לחלוטין של הסדרות האלו לעולם הטלוויזיה, אין להן שום מועמדויות ראשיות? כנראה כי אלו סדרות גיבורי על. אולי נדמה שהסטריאוטיפ שמדיה המבוססת על קומיקס ועל אנשים עם כוחות מיוחדים היא בהכרח קלילה ולא אמנותית במיוחד הוא כבר מיתוס מהעבר. אבל כנראה שלא כך בשביל האקדמיה לטלוויזיה.

כוחות על הן כלי עלילתי ואמנותי נהדר, שיכול להביא את הסיפור שלך למקומות שונים. חלקם הם אכן קלילים יותר, אבל "ג'סיקה ג'ונס" היא ללא ספק דוגמא הפוכה, לסדרה שלוקחת את הכלי הזה ומשתמשת בו כדי לדבר על נושאים בוערים וקשים בצורה מרגשת ואישית. לולא הפרט הקטן שיש לה כוחות על, פרט באמת שולי לעלילת הסדרה ולסגנון שלה, אין לי ספק שהיא הייתה מועמדת. זו תפיסה מתנשאת ומיושנת מאוד של הספקטרום האמנותי-בידורי, שלא צריכה להיות נוכחת בבחירות של פרס הטלוויזיה החשוב ביותר שיש.