חדשות טלוויזיה / סדרות

"מייקל": ביקורת סדרה

מאת: |
מייקל: ביקורת סדרה
שלח לחבר הוסף תגובה Seret.co.il :: שתף | הוסףשתף
"מייקל" מבוססת על מופע הקאלט שהפך לתופעה בתרבות הישראלית ומספרת על משפחה שאיבדה בן לפני שנים רבות ומקיימת כל שנה טקס לזכרו. יוחאי גורלי על הקומדיה השחורה העצובה שהופכת לדרמה נהדרת שמספרת סיפור על תרבות האבל שלנו כחברה בישראל
אני לא רואה הרבה תיאטרון לצערי, אבל יצא לי לראות את "מייקל" כמה פעמים, ומדובר באחת היצירות הישראליות שיותר נכנסו ללב שלי. הסטנדרטים שלי היו גבוהים מאוד לקראת הסדרה המבוססת על ההצגה, עם קאסט השחקנים ובמאי ההצגה, ואני שמח להגיד שבכל זאת לא התאכזבתי. הסדרה היא דוגמה נדירה לעיבוד שמביא משמעות חדשה למקור ומשפר אותו, בהיבטים מסוימים לפחות. קשה להגיד שהסדרה טובה יותר, אבל היא בהחלט פוגעת במקום המדויק של שינוי מבוקר מהמקור, כזה שרק יוצרים שמתמצאים ומכירים היטב את עמקי נשמותיהן של הדמויות שלהן יכולים לעשות בכזו מקצועיות. הסדרה היא, פשוט מאוד, עצובה הרבה יותר ומצחיקה הרבה פחות. זו תמיד הייתה קומדיה עם טעם טראגי, אבל הסדרה היא יותר טרגדיה עם טעם קומי. והיא מעולה בכך.

"מייקל" הוא (בשתי הגרסאות) סיפור על חייה של משפחה קטנה, ישראלית-פריפריאלית למדי ועצובה מאוד בנכות והמורכבות הרגשית שלה. המשפחה בנתה את רוב חייה סביב אבל על הבן שלהם שמת בגיל צעיר, מייקל. המשפחה מורכבת מאמו של מייקל, רבקה (הילה גולדנברג), אישה מבוגרת שבו זמנית כופה את תפקידה כמנהלת המשפחה ונאלצת למלאו, אחיה חסר הטאקט דובי (אבי "הזמר" דנגור, גם היוצר הראשי של ההצגה לצד כל שאר הקאסט כיוצרים נוספים), בתה המתבגרת/האחות שחיה בצילו של מייקל, יסמיניש (מיטל רז). בנוסף, ישנם את ה"לאב אינטרסט" השקט והגבול-אספרגרי של יסמין, פלג (נדב הולנדר) שהיה חבר טוב של מייקל, ודודתם הקשישה של רבקה ודובי, טוטה (נטליה פאוסט).



הדמויות הקריקטוריסטיות כלפי חוץ האלה הופכות לדמויות של דרמה אנושית במהירות. זה מראה הרבה על החוזק שלהן כדמויות, היכולת שלהן לתפקד כדמויות בקומדיית פרינג'-נונסנס וכדמויות בדרמה טלוויזיונית עצובה, וכן היכולת של כל אחת מהגרסאות להכיל משהו מהשנייה בתוכה. הכתיבה היא כזו של טלוויזיה מקצועית ומצוינת, כזו שעובדת דרך שימוש מרבי בכלים הדרמטיים וכלי המבע של הפורמט. במשחק של כולם ניכר בהחלט הניסיון בתיאטרון "רציני", אבל גם יכולת לעשות את העיבוד למשחק העדין יותר שדרוש למסך הקטן. מדובר בדוגמא נהדרת לאופן בו יש לעבד תיאטרון לטלוויזיה ספציפית, וגם פשוט לאיך לעשות סדרה מדהימה. השינוי העיקרי, מעבר לטון, הוא השינוי התמאטי. בעוד ההצגה, מכיוון שהיא בנויה בתור טקס, מדברת בעיקר על טקסיות ישראלית, היא ספציפית בהקשר של אבל, אך לא בהכרח. הסדרה, לעומת זאת היא פשוט סדרה על אבל, על איך שהדמויות הללו מתמודדות איתו ועל איך הנוכחות התמידית שלו יכולה כמעט להרוס משפחה. או שאולי חוסר התפקוד של משפחת ברוש היה שם תמיד, והמוות של מייקל הוא רק מעין תירוץ להוציא הכול החוצה. האלמנט הביקורתי כלפי טקסיות קיים הרבה פחות, אולי כי הסדרה מקרבת אותך באופן אינטימי יותר לדמויות ולכן קשה לבקר אותן באופן כזה.

גם לעיסוק עם זיכרון או אבל ובניית הכול סביבו יש משמעות מסוימת על ישראליות: הרי "לזכור ולא לשכוח" היא סיסמה שמסמלת תופעה גדולה בהחלט בתרבות הישראלית. וכמובן, משפחת ברוש היא ממש לא המשפחה היחידית בארץ ישראל שמתמודדת עם אבל על מוות מוקדם של ילד. כנראה שמייקל ספציפית לא נהרג במסגרת צבאית, אם כי הערפול בנושא גיל וסיבת המוות שלו משאירים לא במקרה מקום לספק בתחום הזה. אבל במובן מסוים, קשה שלא לראות איך משפחת ברוש מתייחסת למותו של מייקל כמו שעם ישראל מתייחס לטרגדיות היסטוריות שקרו לו. חלק מזה, שנחקר יותר לעומק בהצגה, הוא הטקסיות המגוחכת, אבל חלק מזה הוא גם ייפוי התמידי של ההיסטוריה, הקידוש של העצב, ויותר מכך: ההתחמקות מאחריות.



מייקל היה, כך משתמע בין השורות, ילד בעייתי. מרגיש נכון גם לציין שהמוות שלו היה קשור להזנחה מסוימת, או לקשיים אחרים של המשפחה, או לפחות שכך רבקה מרגישה, ומדחיקה באלימות. אני חושב שזה נוכח מאוד באבל ישראלי ממלכתי. כמדינה אנחנו עושים את אותה הטעות כמו רבקה בדיוק, קידוש פטישיסטי של גבורתו של הילד המת (והמערכת הביטחונית מאחוריו), שלא באמת מכבד את זכרונו ומכלול חייו במלוא המובן, ויותר מכך - אנחנו שוכחים את יסמיניש. אנחנו שוכחים שיש לנו עדיין ילדים, ושאולי שווה לחשוב מחדש על איך שאנחנו עושים דברים בבית הזה לפני שאנחנו מזניחים גם אותם, או שולחים גם אותם לאותה המערכת. יסמיניש לא תמות, אבל סביר שהיא תיפגע מאוד מהמשפחה ההרסנית למדי שלה, אולי אפילו תהיה מעין "רבקה" כשתתבגר. החזרה הזו על טעויות, "לירות ולבכות" במובן כלשהו, היא חלק בלתי נפרד מתרבות האבל הישראלית, והיא מה שאומלל כל-כך במשפחת ברוש.

"מייקל" היא קודם כל דרמה נהדרת על דמויות, ואז קומדיה גאונית, אבל כמו כל סיפור נהדר שלדמויות שלו יש מספיק עומק אישי, עומק קולקטיבי נוצר כאן, ואני מאמין שהוא אף מכוון. כשהאנשים הפגומים מאוד הללו נכנסים ללב שלנו, יש כאן בהחלט גם הבנה מסוימת לגבי ישראליות. אנחנו דואגים לדובי, לרבקה, לפלג ולטוטה, ואנחנו עצובים על מייקל. אבל הסדרה לא שוכחת להזכיר גם: "דבר אחרון, תדאגו ליסמין".

הסדרה זמינה לצפייה במלואה ב-yesVOD ובימי חמישי ב-22:00 ב-yes comedy. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן
יוחאי גורלי - לעמוד הפרופיל | ביקורות / כתבות נוספות
אין תגובות לכתבה.
 
לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !

 
רלוונטי
כתבות אחרונותלכל הכתבות מהחודש
 
חיפוש בארכיון 2018
הצג את כל הידיעות / כתבות מחודש ושנה מסויימים (יש לסמן שנה וללחוץ על החודש הרצוי)
2000
2001
2002
2003
2004
2005
2006
2007
2008
2009
2010
2011
2012
2013
2014
2015
2016
2017
2018
או בצע/י חיפוש טקסטואלי בארכיון
בחר/י תאריך: מ עד
חפש בכל הארכיון
Laces1שרוכיםציון גולשים10 / 8.7ציון מבקרים5 / 3.1
The Meg2אימה במצולותציון גולשים10 / 8.5ציון מבקרים5 / 2.6
Upgrade3משודרגציון גולשים10 / 8.4ציון מבקרים5 / 3.5
The Unorthodox4הבלתי רשמייםציון גולשים10 / 8.3
The Spy Who Dumped Me5המרגל שזרק אותיציון גולשים10 / 8.1ציון מבקרים5 / 3.0
ארכיון הניוזלטר של אתר סרט