מפלצות בעבודה: ביקורת סדרה

אחד הסרטים הראשונים שזכורים לי מילדותי הוא "מפלצות בע"מ" (".Monsters, Inc"). בימי קיץ, מחלה, או סתם יום משעמם, הקלטת ועליה פניהם המחייכות של מייק ווזבסקי וג'יימס פי סאליבן – הלא הם מייק וסאלי – הייתה נכנסת למכשיר הווידיאו ואני הייתי מדקלם איתה את כל דיאלוג הסרט. תוסיפו לזה צעצועים, תיק פרוותי איתו הלכתי לכיתה א', קישוטי יום הולדת – "מפלצות בע"מ" היוו חלק לא קטן בעיצוב התפיסה הפופולרית של הדור שלי. לכן, רבים – ובהם אני – ייחלו להמשך סיפורם של מייק וסאלי. חברת "פיקסאר" נענתה לבקשתנו, אך לא לגמרי בצורה המיוחלת – ב-2013, 12 שנה לאחר צאת הסרט המקורי, הגיע "בית ספר למפלצות", פריקוול חמוד ועם מסר חשוב על חלומות שלא תמיד מתגשמים – ועם זאת, החלום לסרט המשך שעוד לא התגשם עדיין עמד בפתח.

כעת, כדי להעמיס תוכן מקורי בפלטפורמה המוצלחת של דיסני, "דיסני פלוס", העבירה "פיקסאר" העסוקה את המושכות לחברה הגדולה ואיתה את הבייבי המפלצתי האהוב, מה שהוביל ליצירתו של המשך ל-"מפלצות בע"מ" – הפעם בצורת סדרה בת 10 פרקים – "מפלצות בעבודה" ("Monsters at Work”). האם סדרת האנימציה החדשה מסוגלת לאזן בין נוסטלגיה טובה, בידור לקהל הצעיר שלא גדל על המקור, ויצירת דמויות חדשות שיכולות להחזיק את הפרנצ'ייז מכאן והלאה? התשובה היא כן.

[*]

"מפלצות בעבודה" מוצאת את גיבורינו (בילי קריסטל וג'ון גודמן שחוזרים לתפקידיהם כמייק וסאלי, בהתאמה) יום לאחר סצנת הסיום של הסרט הראשון: המנהל המושחת ווטרנוז נכלא, והצמד תופס את עמדת הניהול ב"מפלצות בע"מ", כדי להוביל שינוי במונסטרופוליס ולהחליף את אנרגיית הצעקות באנרגיית צחוק. במקביל, "מפחידן" צעיר בשם טיילור (בן פלדמן) מסיים בהצטיינות את לימודיו בבית הספר למפלצות, ומקבל מכתב מווטרנוז המזמין אותו להפוך למפחידן רשמי. אך כשטיילור מגיע לחברה הנודעת, חושכות פניו – "מפלצות בע"מ" כבר לא מחפשת "מפחידנים" אלא "מצחיקנים", המכתב שקיבל כבר מזמן לא רלוונטי, ובעודו מנסה במהרה לעבוד על הבדיחות שלו הוא משובץ למחלקת התחזוקה של החברה, בה עובדות שלל דמויות מוזרות ולא פופולריות. המפלצת דמוית הקשת והנרגשת-יתר-על-המידה ואל (מינדי קלינג, שכבר דיבבה בפרויקט אחר של פיקסאר – "הקול בראש"), שמתעקשת שלמדה עם טיילור בבית הספר, למרות שהוא מתקשה לזכור אותה; דאנקן (לוקאס נף; "לגדל את הופ"), יצור תלת-עיני נכלולי שמסמן את העובד החדש כאיום על משימתו לנהל את היחידה; קאטר (אלאנה אובך; "לא רק בלונדינית"), עקרבית ועובדת מנוסה שמתעקשת לספר לכולם על שלל העובדים שמצאו את מותם במחלקה; ופריץ (פונזי בכבודו ובעצמו, הנרי ווינקלר), מנהל המחלקה החביב והלא-מבריק במיוחד. עם זאת, טיילור נחוש לא לוותר על חלומו לעלות על "רצפת הצחוק" ולהפוך למצחיקן, אך בדרך לומד דווקא להעריך את המצב הלא מרשים במיוחד שאליו נקלע.

למרות שעירובה של פיקסאר בתהליך יצירת התוכנית היה מינימלי והסתכם בייעוצו של במאי הסרט הראשון – ומנכ"ל החברה כעת – פיט דוקטר (שסרט אחר שלו, "למעלה", הפך החודש גם לסדרה קצרה בדיסני פלוס –"Dug Days", יוצר הסדרה, בובס גאנוואי, מבין בעצמו מה עבד בסרט המקורי ומנסה לשכפל זאת בהצלחה. ראשית, אווירת האלתור שאפפה את הסרט לפני 20 שנה, חוזרת גם לכאן – מרבית ההומור מגיע מתגובותיהן הלא צפויות של גיבורי התוכנית לרגעים סטנדרטיים למדי, מה שהופך את התוכנית לנגישה ומצחיקה גם עבור הקהל המבוגר. ניכר שצוות המדבבים נהנה מהעבודה על התוכנית (גודמן וקריסטל כבר הודו שהחזרה לעבודה עם הדמויות הרגישה טבעית לחלוטין) ומשתחרר מדיאלוג קבוע.

כמו כן, התכנית קורצת למעריצי הפרנצ'ייז, עם סצנות שמשחוזרות אחת לאחת מהסרט, דמויות שמקבלות תפקיד גדול יותר לאחר סצנות מועטות בסרט הראשון (לדוגמה, היטי מההימלאיה) ואף רמזים קטנים ברקע שרק משוגעים לדבר מזהים – עם זאת, שום דבר לא מרגיש כהתחנפות לצופים, בשונה מרימייקים, ריבוטים או המשכים מודרניים רבים. בנוסף, גאנוואי יוצר יחד עם צוותו דמויות שמרגישות כאילו היו תמיד חלק מהפרנצ'ייז – הן באפיונם והן ברגש שנמצא במקום הנכון. "מפלצות בעבודה" הוא תוצר חמוד, מלא לב ומצחיק, עם כבוד למקור אך עם הסתכלות קדימה. לא תמיד תמצאו כנות בהמשכים מאוחרים, אבל זהו מקרה חריג – ולכן נקווה לעונה שנייה.

כל עשרת הפרקים של "מפלצות בעבודה" זמינים ב-"דיסני פלוס" (לא זמין בארץ). לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן