ליליאן: ביקורת על הסדרה המוקומנטרית של אילן פלד

הסדרה החדשה של אילן פלד ויאיר קדר, "נעלמות", שתשודר ביס דוקו, מורכבת משלושה סרטים טלוויזיוניים מוקומנטריים באורך מלא, שמספרים בעזרת ראיונות וקטעי ארכיון את סיפורן של שלוש נשים בדיוניות, אמניות שהודחו מהקאנון האמנותי התרבותי בארץ, בשל מגדרן או מוצאן האתני. פרק הבכורה "ליליאן", שישודק ביום רביעי, מתעסק במשוררת היהודית-עיראקית הבדיונית ליליאן לוי.

קולנוע מוקומנטרי הוא כזה שמציג את עצמו כקולנוע תיעודי - מורכב מקטעי ארכיון, סצנות שנראות כאילו צולמו באופן תיעודי וראיונות, אבל כל אלו מבוימים. לעיתים קרובות הז'אנר משומש כדי לצחוק על דוקו, אבל יש עוד מטרות רבות ושונות שהוא מתאים למלא, ו"ליליאן" מדגים לנו באופן יצירתי ומבריק שימוש חדש לחלוטין לז'אנר.

במבט ראשון, הרעיון של מוקומנטרי שבא לתת במה לסיפורן של דמויות היסטוריות בדיוניות כדי להעביר נקודה על כאלו אמיתיות, ועוד כאלו לא ידועות במיוחד, נראה מבלבל- הקהל לא יבין האם המידע והסיפורים הם אמיתיים והאם הם נכתבו בתסריט. ואכן, הסרט יכול להיות לעיתים קרובות מבלבל, בלשון המעטה, וזה בעיקר חלק גדול מהכוח שלו. מדובר בהכלאה מסוג שלא יצא לי לראות: מוקומנטרי סוריאליסטי, וככל שאני חושב על כך יותר, נדמה שהסגנון הזה נותן לסרט תחושה פיוטית ומקסימה שלא ניתנת לחלוטין בעיניי להסברה רציונלית. אבל מעבר לאיך שזה עובד כשלעצמו, זה גם מתאים במיוחד לסיפור אותו הסרט משרת.

[*]

בזמן הצפייה לא ידעתי שליליאן היא דמות בדיונית לגמרי, לכן המחשבה החוזרת העיקרית שמצאתי את עצמי נתקל בה במהלך הסרט היא "מה פה באמת קרה?". התעתוע לפיו ליליאן לוי הייתה אישה אמיתית מצורף לסיפור המסועף והעצוב שמוצג פה ולהומור הביזארי של פלד וקדר שמפוזר פה בתזמונים לא צפויים (שיר הילדים של דמותו של פלד, למשל). ליליאן (האישה) היא יוצרת של שירה סוריאליסטית, אז "ליליאן" הסרט הוא יצירה פיוטית וסוריאליסטית. הדימויים של שניהם, הסרט והאישה שמוצגת בו, הם בדרך כלל אסוציאטיביים, מלאים בעצב ובאופטימיות, ברגש ובקסם אישי, בחיים ובאהבה לחיים. ההיצמדות לתחושה המיוחדת והאקראית כמעט שמועברת במושחזות, יוצרת דיוקן אנושי וסימפטי, הרבה יותר מכל דוקו טרחני שמפרט את סיפור החיים של יוצרת אמיתית דומה באופן קונבנציונלי. "ליליאן" מריחה כמו חווית צפייה ישנה, וטוב שכך. נוצרת פה תחושה נוסטלגית, קלאסית, ואלו הם סממנים שקיימים באופן חזק בסיפור שפלד וקדר יצרו.

אבל התרומה המעניינת ביותר שהגישה המיוחדת הזו מספקת לסיפור, ואולי האחת ששוברת את הלב יותר כשחושבים עליה, הוא חלק משמעותי וכואב בחייה של נושא הסרט. ליליאן לוי היא מודחת, משוררת לא מוכרת וחסרת תמיכה. מסובך למדי לחקור ולמצוא מידע על מקבילותיה האמיתיות, וזו תוצאה של הזנחה מצד הממסד והמערכת של עולם השירה בישראל, בתקופת פועלה של לוי ואולי גם היום.

זה הקאץ' העצוב שפלד וקדר מגיעים אליו כאן: הם מעבירים לנו לא רק את דמותה, אלא גם, כנראה, את הנסיון שלהם לתפוס דמויות דומות, את הבלבול והצער שממחיקתן השיטתית מדפי ההיסטוריה. במקרה הזה, העובדה שאנחנו לא באמת יודעים אם מה שנוצר כאן נכון רק הופכת אותו לרגשי ועצוב יותר. ליליאן מתוארת כאמנית חדשנית ופורצת דרך שלא נזכרה בין השאר, בשל האוונגרדיות שלה באקלים האמנותי התקופתי. אני מחזיק אצבעות שיצירת המופת הטלוויזיונית שנושאת את שמה לא תסבול מאותו הגורל.

"נעלמות" תשודר בימי רביעי בשעה 22:00 בערוץ yes דוקו ובכל עת ב-yesVOD