אם אתם מאמינים במשהו, לכו איתו עד הסוף: כיתת אמן עם סלין סיאמה

השבוע התקיים הפסטיבל הבינלאומי ה-23 לסרטי סטודנטים שמפיק החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. הפסטיבל חזר עד כמה שאפשר למתכונת רגילה ומילא שוב את אולמות הסינמטק בקולות צעירים ורעננים. כמו בכל שנה, כלל הפסטיבל גם כיתות אמן, שהשנה בגלל מגבלות הקורונה מרביתן התקיימו בזום. בין האמנים שלקחו השנה חלק התארחה הבמאית הצרפתייה- סלין סיאמה ("חבצלות מים", "דיוקן של נערה עולה באש") שלדברי מנחת האירוע, הבמאית והתסריטאית, מעיין ריף, ניסו להשיג אותה להשתתף באירוע במשך הרבה מאוד שנים.

"יש משהו בקולנוע שלך שפורץ דרך", פתחה את השיחה ריף והיא גם צודקת. אחד מסימני ההיכר הגדולים ביותר של סיאמה הוא היכולת להעביר קולנוע בלי הרבה מילים, הרבה בזכות העובדה שהיא פורסת בפנינו נושאים אוניברסליים בצורה שלא חשבנו עליהם. היא חוקרת נשיות ונעורים, אותם הנושאים שרבים מפחדים לגעת בהם בגלל המורכבות שלהם, אך היא מצליחה לעשות זאת בעדינות ולהביא למסך את הרגש בצורה עוצמתית גם כשהמסך מראה תמונה מאופקת.

סיאמה בת ה-42 נולדה בצרפת וגדלה בפרברים קרובים לעיר האורות. העובדה המפתיעה היא שהבמאית המצליחה בכלל לא התחילה עם לימודי קולנוע אלא למדה ספרות ולאחר מכן עברה ללימודי תסריטאות בבית הספר המוכר ביותר של צרפת ללימודי קולנוע - "לה פמי". למען האמת סיאמה מעולם לא למדה בימוי, אלא מספרת שהעובדה שבמהלך לימודיה בילתה הרבה על סטים היא שהקנתה לה את היכולת לביים. "אני באה לנער את האמונה שצריך ללמוד לביים", התבדחה סיאמה כשנשאלה על הפחד מבימוי, "ללמוד עדשות זה משהו שאפשר לעשות ב-10 דקות, ללמוד אנשים לעומת זאת יכול לקחת כל החיים, אי אפשר ללמוד את זה בבית הספר", היא הסבירה. סרט הביכורים שלה "חבצלות מים" , אותו כתבה וביימה, יצא בשנת 2007 וזכה להערכה ביקורתית רבה. סיאמה מספרת שהסיבה שלא פחדה יותר מדי מהאלמנטים הטכניים למרות העובדה שלא היה לה יותר מדי ניסיון, היא שהייתה מוקפת בחברים שלמדו איתה וכעת עבדו יחד על הסט והבהירה - "במאים מפחדים יותר משחקנים".

[*]

(צילום: CLAIRE MATHON/BERLINALE)

אך דבר אחד ידעה בתור במאית - כאשר יש משהו שחשוב לך לא מוותרים עליו. את זה היא מגדירה כ"אובססיה שלה בכל סצנה" שאותה ניתן לסדר בקלות בעזרת האמצעים הטכניים של הקולנוע, כמו תאורה או זוויות צילום. ב"דיוקן של נערה עולה באש" מספרת התסריטאית שהסרט כולו צולם בקיץ למרות שהחזון שלה היה חוף אפרורי. "הרבה פעמים אתה הולך להתאכזב כי בפועל דברים לא יצאו כמו שציפית, אני למשל שונאת בגלל זה לצלם במכוניות או בפתח הדלת." אבל גם בסופו של דבר מסבירה סיאמה שהמפתח הוא ליצור סדר עדיפויות ולהיות אובססיבי לדברים שחשובים לך, "להיות כן עם מה שאתה אוהב". כבמאית היא למדה מהר מאוד שגם אם רעיון מסוים הוא חשוב, כדאי מאוד להיות מוכנה לתת הסברים עליו. "אנשים יכולים להכין פודקאסט של שעה על כל דבר בסרט, וכדאי מאוד שתהיה מוכן עם הסברים להחלטות שלך כי אתה חייב לענות על כולן", היא מציינת. עוד סיפרה סיאמה כי "אני לא טובה עם מפיקים, מעולם לא הייתי טובה במיקוח איתם" ואולי זו גם הסיבה שבמאית "טומבוי" מקפידה להישאר עם אותה המפיקה. "היא מבינה את שיטת העבודה שלי והיא היחידה שאני נותנת לה לקרוא את התסריט שלי".

אחת הביקורות העולות על סרטיה של סיאמה היא אודות ה"סצנות הלא נחוצות" שהיא טורחת להכניס לעלילה, אלה שלא יקדמו את הסיפור. ב"דיוקן" למשל, הייתה זו סצנת ההפלה והסיבה שהוכנסה לסרט היא שסיאמה טענה שהפלות כמעט מעולם לא הוצגו בסרטים ולכן ידעה מראש שהיא הולכת לכתוב אותה כחלק מהתסריט. "רציתי להראות הפלה ואז עלה לי הרעיון לחבר את זה לנשים השרות בלילה, העוזרת תקבל מספר סצנות שהיא הדמות הראשית וכך אני בעצם משחקת עם המעמדות". אבל למרות הרעיון מאחורי זה, בפועל היא עדיין לא הייתה מרוצה מהסצנה "הפתרון היה התינוק - זה אמנם הדבר הכי מפחיד שאפשר לצלם כי אתה לא אומר לו מה לעשות אבל הוא הכניס לי עוד רובד לסצנה כי תינוק לא שופט, אלא מרחיב רעיון".

עוד הרחיבה ב"דיוקן" על הרעיון של נקודות המבט. לאורך כל חייה סיפרה סיאמה שהייתה גם המתבוננת וגם זו שהתבוננו בה ולכן בחרה להתייחס לנושא "המבט הנשי" והדרך בה אנחנו בוחנים את שעומדים מולנו. בסרט, היא בחרה לפצל את הדמויות בפריימים נפרדים אך זהים בנקודת המבט שלהם כדי להתייחס אליהן באופן שווה. "הסיפור לא מסתמך פה על משא ומתן או קונפליקט. זה אנשים שרוצים להבין אחד את השני".

כבמאית היא נותנת לדברים לקרות כפי שהם, סיאמה חשפה שהיא לא מאמינה בלעשות חזרות. "לפעמים אני מצלמת עם ילדים ויש לי 3 שעות לעבוד איתם, אין זמן לבזבז על חזרות". כשנשאלה האם הסיבה לכך שאינה עורכת חזרות עם שחקניה היא שחזרה הורגת את האינטימיות השיבה, "אם הרעיון רענן, גם אחרי כמה טייקים הוא יישאר רענן, תמיד אפשר להשיג את זה בעריכה". בכדי להדגים הציגה את סצנת הסיום של "דיוקן של נערה עולה באש" בה דמותה של אדל הנאל צופה בקונצרט בו מתנגנת המנגינה של ויואלדי עליה שמעה רבות מדמותה של נעמי מרלן, המנגינה שהייתה רק שלהן. "נתתי לה שלבים אבל לא באמת אמרתי לה מה לעשות, אמרתי לה 'יש לך שתי דקות ו-17 שניות והשלבים הולכים להיות כאלה - את מתלהבת ואז עצובה ואז שמחה ואז שוב בוכה'. בסוף הטייק שנכנס לסרט הוא הטייק האחרון, טייק מספר 4. בסצנה אמוציונלית אתה עוצר כשיש לך את זה כי אתה רוצה להתמקד בפגיעות".

אז איך היא כן מצליחה להתחבר לשחקנים? ובכן, בין כל כישוריה, סיאמה מספרת שהיא גם עיצבה את התלבושות לחלק מסרטיה מ"טומבו"י ועד ל"חבורת נערות" (סרט שעסק גם הוא בשבירת מעמדות ורעיון ה'אישה בפרברים' בניגוד לעיסוק הרגיל בגבר). "אני יודעת מה אני רוצה אז אני עושה את זה" העבודה על התלבושות עם השחקנים מאפשרת לה "לגעת בדמות ולהיות אחת מהם". את כיתת האמן מסכמת סיאמה במסר ברור - "אנחנו צריכים אתכם, תיצרו ותעשו, לעשות קולנוע זו לא פריבילגיה שניתנה לכם, צריך לעבוד קשה אבל זה שווה את זה. מורים לקולנוע ישנאו אותי על זה, אבל אני אומרת לעשות הפוך. לשבור את כל כללי התסריטאות, אבל להבין מה אתה עושה ולמה אתה עושה את זה. אם אתה מאמין במשהו, לך איתו עד הסוף".

הוכרזו הזוכים בפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים

אמש (שבת) התקיים טקס הנעילה של הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים ה-23 והוכרזו הזוכים בחמש מסגרות התחרות. בפסטיבל התחרו השנה למעלה מ־150 סרטים קצרים בחמש מסגרות שונות: התחרות הישראלית, התחרות הבינלאומית, תחרות הסרט העצמאי הקצר, תחרות למדיה דיגיטלית והתחרות לקולנוע ניסיוני ואמנות וידאו. שווי הפרסים המצטבר בתחרויות היה 140,000 שקלים.

בתחרות הבינלאומית בה התחרו 36 סרטים מ-16 מדינות זכה ״ברזח״ של דרן ארסנק מגרמניה שקיבל פרס של 28 אלף שקלים. בתחרות הישראלית זכה "מיועד להריסה" של אילון בר טל המספר את סיפורו של אילם שחי בבדידות אשר שגרת חייו מופרעת על ידי זוג, בחורה צעירה בהריון ושוטר מבוגר יותר, שעוברים לגור בבניין ליד. ״התאונה״ של אמרי דקל קדוש הוא הזוכה בתחרות העצמאית, בתחרות הניסיונית זכה ״בלתי ניתן לריפוי״ של סשה טמרין ובתחרות הדיגיטלית זכה ״חוויה בפאב הפלמי-מערבי״ של יורן ונדנבוק הבלגי.

[*]

(תמונה מתוך הסרט הזוכה בתחרות הישראלית, "מיועד להריסה")