Seret מהעבר: 60 שנה לז'יל וג'ים

ב-1955, כשפרנסואה טריפו היה מבקר קולנוע בכתב העת המשפיע "מחברות הקולנוע" ("Cahiers du Cinema") - בן 23 בלבד - ובילה את מרבית זמנו בהפצת שבחים לאלפרד היצ'קוק ולניקולס ריי, הוא נתקל בספרו האוטוביוגרפי החדש של הנרי פייר-רוש, אמן ותיק בן 74. הספר הותיר אותו כה המום, עד שהוא הכריז בכתב – "אם אי פעם אעשה סרטים, 'ז'יל וג'ים' יהיה בבטיחות אחד מהם".

7 שנים מאוחר יותר, ועם יותר ממאסטרפיס אחד ביד (ביניהם "400 המלקות" ו"תירו בפסנתרן"), הנבואה התגשמה. "ז'יל וג'ים" ("Jules et Jim") הפך ללהיט לאומי (למרות בקשת השלטונות להגביל אותו לצפייה מגיל 18 בשל תכנים "לא מוסריים") ובינלאומי; זכה לשבחים מגיבוריו של טריפו הצעיר – המחזאי ז'אן קוקטו והבמאי ז'אן רנואר – ומגיבורי הספר עצמו – רוש וההשראה לדמות הראשית קתרין, הלן הסל; ונותר חקוק לעד בזיכרון הקולנועי העולמי בתור אחת מהיצירות החשובות ביותר שיצאה מהקולנוע הצרפתי. מה הופך את "ז'יל וג'ים", גם במרחק 60 שנה, לסרט כה אפקטיבי? אולי זה השימוש היצירתי שלו בכל אמצעי קולנועי – מצילום ועד "וויס-אובר" – ואולי זו דווקא ההבנה שלו את רדיפתנו אחרי אהבה לנצח, עד כמה לא מושגת ולא מושלמת שהיא תהיה.

[*]

"ז'יל וג'ים" מביא את סיפורם של שני חברים בוהמיינים טובים בראשית המאה הקודמת – ז'יל (אוסקר ורנר האוסטרי, ששיתף פעולה מאוחר יותר עם הבמאי ב-"פרנהייט 451") וג'ים (אנרי סר), שניהם סופרים בתחילת דרכם. ז'יל – אוסטרי ביישן ופאסיבי, וג'ים – צרפתי גבוה ועדין, משלימים זה את זה; כ"דון קישוט וסאנצ'ו פאנצ'ו", כמו שהם מגדירים את עצמם, הם נהנים לצטט אחד לשני את אמרותיהם של בודלר ושייקספיר ולחזר – בכישלון ניכר – אחר בנות, אבל רק כשאשת האצולה קתרין (ז'אן מורו) נכנסת לחייהם, השניים מתעוררים לחיים. קתרין, שעוברת בהנאה בין תדמית אנדרוגינית של "אחד מהחבר'ה" לזו של "פאם פאטאל", לא עוזבת את מחשבותיהם של ז'יל וג'ים, גם כשמלחמת העולם הראשונה מפרידה ביניהם. בתום המלחמה, כשקתרין נישאת לז'יל באושר, נדמה שמשולש האהבים נגמר, אך חזרתו של ג'ים לתמונה מוכיחה כי ההפך הוא הנכון.

כמי ששנים טען כנגד (יחד עם שאר חברי "הגל החדש") העיבודים הקולנועיים הפומפוזיים והריקים מתוכן של יצירות ספרותיות ותיאטרליות צרפתיות – שהגדירו במשך זמן רב את הקולנוע הצרפתי, מנכס לעצמו טריפו חזרה ב"ז'יל וג'ים" את 'הסרט התקופתי'. אצל טריפו, סרט תקופתי אינו אומר התנהגות דרמטית, ציות לחוקי המוסר של התקופה ונרטיב פשוט, אלא דווקא הזדמנות לשלב את השינוי היצירתי והרוחני שהביא איתו העשור החדש לצרפת – שחרור יצירתי, מיני, פוליטי, מגדרי – עם העבר הלא פחות סוער של המדינה, שתמיד נשמר בצללים. כך, קתרין אינה מתוארת כעקרת בית מסורה, אלא כאישה שמנסה לסגל לעצמה "חופש גברי" ולתפוס כמה שיותר מהחיים, ואילו הדיאלוגים בין ז'יל וג'ים – גם אם הם על נושאים די תקופתיים ("מלחמת החפירות", לדוגמה) – נשמעים כאילו יצאו ממחברתו של בוהמיין צרפתי של שנות ה-60 יותר משל אריסטוקרט 40 שנה קודם לכן. [*]

מי שמייצגת יותר מכל את השחרור והשינוי שמקיף את סרטו של טריפו היא ז'אן מורו, שגורמת לפעמים לתהות במהלך הצפייה בסרט למה הבמאי לא קרא לו "קתרין". מורו, שהלכה לעולמה לפני כ-5 שנים, מגלמת בתוכה רגשות כה רבים ושונים, עד שאנו יכולים לנטור לה טינה בסצנה אחת, ולהזדהות עם כאבה העצום דקה לאחר מכן. בהופעתה הנהדרת (אין פלא שאורסון וולס קרא לה פעם "השחקנית הטובה ביותר בעולם") מורו מגלמת את האמת העצובה ביותר לגבי מעמד האישה, שאף פעם לא באמת השתנה – לסטות ממודל "האישה האוהבת והנאמנה", אפילו במילימטר, יכול לעלות לך בכל כיוון חייך.

"ז'יל וג'ים" הוא גם לא פחות סרט על אובססיה מאשר סרט על מעמד האישה. טריפו משתמש בכל האמצעים הנודעים של סרטי 'הגל החדש' – מצלמה קלת משקל שמשדרת דינאמיות (בה השתמש הצלם ראול קוטאר, שגם עבד רבות עם חברו של טריפו – ולאחר מכן אויבו – ז'אן לוק גודאר), "פריז-פריימים" (פריים מוקפא) על רגעים קטנים, שימוש בקטעי ארכיון, שוטים פסטורליים ארוכים, קריינות מונוטונית (ע"י מישל סובור, שהלך לעולמו ממש השבוע בגיל 86) שמשלבת בין רגשות פנימיים עזים לבין עניינים של הא ודא, מוזיקה אפקטיבית ומשתנה אבל לא רגשנית טיפוסית (הפסקול של ז'ורז' דלרו לסרט הוכתר כאחד מ"עשרת הפסקולים הטובים ביותר" ע"י המגזין "טיים" לפני כעשור; השיר שכתב לסרט ושמורו שרה, "Le Tourbillon" - "הסופה" - הפך ללהיט בפני עצמו) – כדי להעביר לנו איך אהבה חסרת פשרות יכולה להעביר כמה שנים טובות בדקה, לגרום להן להרגיש כמו חלום, אך גם אולי להשכיח מאיתנו את העובדה שהיא אולי לא הכי אפשרית.

את האותנטיות והיצירתיות של "ז'יל וג'ים" תוכלו למצוא בערך בכל סרט שניסה לעשות "דבר אחר" מאז – מ"החברה' הטובים", בו מרטין סקורסזה, מעריץ גדול של הסרט, ניסה להעביר לדבריו את "הגישה החצופה של הסרט לקונבנציות קולנועיות לגישה הגנגסטרית כלפי העולם" ועד קלאסיקה מודרנית צרפתית – "אמלי" – שכוללת מספר שוטים מסרטו של טריפו בסצנת אולם הקולנוע בסרט, אולי כדי להקביל בין אותה חופשיות ייחודית של קתרין לבין זו הגדולה עוד יותר של אמלי.

טריפו, לצערנו, לא זכה לחזות למחוות ולנוכחות של סרטו תחת כל עץ רענן – הוא הלך לעולמו לפני כ-38 שנים מגידול סרטני במוחו - אך אותה ההבנה של כאב האהבה, וההתייחסות המתוקה-חמוצה לו, נשארת טרייה בלבבותיהם ובמוחותיהם של מעריצי קולנוע, וכנראה גם תישאר אחרי שאנחנו כבר לא נהיה כאן. אחרי הכל, כפי שאמר הפילוסוף ז'אן-פול סארטר, "האמנות הטובה ביותר עוסקת בחלוף הזמן".

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן