הגיל שלי הוא לא סוד אבל הפסקתי להיבהל ממנו. המון בולשיט נשר ממני

השחקנית לימור גולדשטיין מוכרת כבר שנים רבות לקהל הרחב ממשחקה בטלוויזיה ("טיפול נמרץ"), בקולנוע ("נמס בגשם") ובשנים האחרונות על במות תיאטרון בית ליסין ("משחק החיים"). קשה להאמין אבל היום, 29.12 היא מציינת 57 חורפים להיוולדה והיא ממש לא מרגישה קשורה למספר הזה, לא חיה את הגיל שלה וגם ממש לא נראית בגילה.

"אני מוצאת שקורה תהליך הפוך שהוא מאוד נחמד לדעתי כי אני נולדתי אישה זקנה. נולדתי ילדה רצינית, פילוסופית, ואחראית וככל שאני מתבגרת אני משילה מעצמי את כל הרצינות ואני בוחרת במסלול אינפנטילי קליל-ילדותי. הגיל שלי הוא לא סוד אבל אני הפסקתי להיבהל ממנו כי אני לא חיה לפיו. איפה שאני כן מרגישה את הגיל זה דווקא בהקשר מאוד חיובי כי נעשיתי יותר חכמה עם השנים והמון בולשיט נשר ממני, אני יותר יודעת מה חשוב ולנקות את רעשי הרקע", היא משתפת.

עולם היצירה קסם לגולדשטיין כבר מילדותה ומגיל צעיר היא יצרה שירים, שיחקה בחוג דרמה ואף ניגנה על פסנתר. בצבא היא שירתה ככתבת צבאית ולאחר מכן אף כתבה בעיתון "העיר" אך בסופו של דבר אהבתה למשחק גברה והיא רצתה לנסות להתקבל לבית הספר למשחק של ניסן נתיב. אך מכיוון שהייתה ילדה מרצה הסתפקה בלימודי תואר ראשון בתיאטרון באוניברסיטה. "ההורים מאוד קיוו שזה איזה שיגעון חולף ובגלל זה הייתה הגישה הרצינית והפרקטית שאומרת 'אם את הולכת ללמוד משחק, אז לפחות תלמדי באוניברסיטה שיהיה לך תואר ראשון'. זה היה התנאי שלהם", היא אומרת.

לאחר שסיימה את התואר גולדשטיין שיחקה בתיאטראות השונים, בשלל סרטים ותכניות טלוויזיה. כיום היא פחות מופיעה על המסך גדול והקטן למרות שהיא מאוד תשמח "לעשות יותר קולנוע וטלוויזיה", היא בעיקר מתמקדת בהופעה על הבמה בתאטרון בית ליסין בשתי הצגות שרצות במקביל: "בין קודש וחולון" לצידו של אבי קושניר ו"משחק החיים" בבימויה של תמר קינן.

ב"משחק החיים" היא זוכה גם לגלם את עצמה בגיל 19. "זה נדיר ומוזר כי בדרך כלל אנחנו מלוהקים בהתאם לגיל הכרונולוגי ופתאום לקפוץ ולשחק את עצמי בגיל 19 ובעצם לבקר את עצמי מחדש כצעירה זה כיף", היא מספרת עם חיוך. ולמרות שהקהל המבוגר מכיר אותה, נראה שדווקא הקהל הצעיר מזהה אותה די הרבה לאחרונה: "יש גל חדש של נוער שצופה בסדרה 'ראש גדול'. זה משהו שעשיתי מזמן ומסתבר שזה עדיין רץ. יש ילדים חדשים שממשיכים לגדול על זה. אז גם זה וגם 'דאוס' וכל מיני סדרות נוער שעשיתי מזמן שקיימות היום וזה נורא מוזר", היא צוחקת. הריאיון מתקיים לרגל סרטו של מרקו כרמל, "ארוגם ביי", אודות מסע של שלושה חברים בסרי לנקה (ג'וי ריגר, מאור שוויצר וידין גלמן) לשם הגשמת צוואתו של חברם שנהרג. גולדשטיין מגלמת בסרט תפקיד מאתגר כאם ששכלה את בנה בשירותו הצבאי. ההחלטה לקבל על עצמה את התפקיד הייתה עבורה מאוד פשוטה: "עבדתי עם מרקו בטלוויזיה ואני מתה עליו. הוא הסביר לי שזה לא תפקיד גדול אבל מאוד מאתגר ואני אוהבת תפקידים מאתגרים ולכן אמרתי לו במקום 'בטח'". כשלימור קיבלה את הטקסט לסצנה שבה דמותה קוראת את ההספד על קבר בנה, היא החליטה שהיא תכתוב את ההספד בעצמה. "ידעתי שאם הטקסט יהיה לי מאוד מדויק בפה וייאמר מדם ליבי אז זה ישרת את הסצנה וגם מרקו האמין בזה. חלק מהמילים שם אגב זה משהו שכתבתי לפני המון שנים כשאורי (בנה הבכור) היה בבטני. ניהלתי יומן הריון וכשהבנתי שיש לי בן בבטן חשבתי מחשבות שיכולות להיות רק לאימא יהודייה-ישראלית והמחשבות נכנסו למונולוג הזה", היא מסבירה.

החיבור הרגשי לתפקיד היה מאוד חזק משום שבתקופת הצילום בנה הבכור היה לפני גיוס. סצנת ההספד היא אחת הראשונות בסרט והיא זכורה ללימור כיום צילום מאוד קשה. היא בודדה עצמה ולא התחברה לשאר אנשי הצוות על מנת לשמור על אותו מצב נפשי. "זה היה יום צילום מאוד קשה – חזרתי מפורקת ממנו", היא נזכרת.

את רואה קשר בין דמותך בסרט, אמא של יובל, לבין הדמות שלך בהצגה "משחק החיים"?

"ברגע שאני צריכה לגלם אמא זה מביא אותי לאזור נפשי מאוד מסוים עם הפגיעות של אם. ברגע שאת נהיית אמא או הורה נוצר לך בלב מקום מאוד פגיע כי את כל כך חרדה ואוהבת את יציר כפיך, יציר רחמך, שהחרדה שמתלווה לכך היא חרדה איומה. עד שאתה לא נהיה הורה אתה לא יכול להבין את זה – זה מאותו מפתח של הלב. החרדה לילדה והדאגה לשלומה בהצגה והכאב לב על אובדן הילד בסרט. זה לגמרי מאותו מפתח של החרדה והדאגה מהרגע שאת נולדת כאמא".

יש הבדל לטעמך בין הבימוי של גבר לעומת בימוי של אישה?

"יש לנשים מכנה משותף עם נשים, כמו רחם ואימהות, שאין עם גברים. עובדות יבשות. יש תכנים שאין מה לעשות – שייכים לנו. דווקא מרקו כרמל הוא דוגמה פחות טובה במובן הזה כי הוא מאוד לא כוחני על הסט. הוא מאוד חם ונעים הליכות, אבל כן אני יכולה להגיד בהכללה מאוד גסה שהרבה מהבמאים שעבדתי איתם מאוד סמכותיים. יש משהו בעבודה נשית עם במאיות שהן מרגישות צורך לבוא פחות ממקום של כוח והן לא מביאות לתוצאה פחות טובה".

החוויה ההוליוודית של לימור קרתה לפני כיובל בסרט האמריקאי "חוקר העצמות" לצידו של השחקן אנטוניו בנדרס. "בנדרס היה מקסים. אני זוכרת בעיקר כמה התפלאתי כשהוא נכנס פעם ראשונה לחדר לגלות כמה קטנצ'יק הוא היה. אבל היה נורא כיף לשחק איתו", היא נזכרת. בצעירותה היא נסעה לניו יורק לבדוק את המצב ולאחר שיטוט בן שבוע בעיר הזאת, היא כל כך לא סבלה אותה שביטלה את כל הפגישות שלה ועשתה אחורה פנה. "אני מדברת על לפני המון ומאז זה לא שיש לי חלום לא ממומש דווקא לשחק באנגלית. אני אוהבת לשחק נקודה. אם יציעו לי ברור אבל זו לא פנטזיה מתוסכלת שלא הגשמתי".

(לימור גולדשטיין, צילום: יקיר שוקרון)

גולדשטין סיפרה בעבר שבתחילת דרכה כשחקנית צעירה עברה תקיפה מינית משחקן מוכר בתיאטרון וסירבה לומר את שמו. כיום, בעידן המי טו היא מרגישה שדברים השתנו ויש כתובת למי להגיע ולהתלונן, מה שלא היה בתקופתה אך עדיין היא חושבת ש"כל עוד העולם הוא גברי במובן הזה שרוב הכלכלה עדיין בידיים של הגברים ורוב העמדות בפוליטיקה בשליטה גברית, שלא לדבר על כך שאנחנו מדינת דת מאוד שמרנית, זה עדיין מאפשר לגברים עמדת כוח. וברגע שאדם בעמדת כוח – כוח משבש את דעתו".

ה-7.10 הביא עמו פחד גדול לאור הזוועות הרבות שקרו יחד עם אבדן אמון רב. "כשאתה נחשף לכזה רוע, כמעט אין תקומה אחרי זה כי הכול נצבע בשחור משחור ויש לי גם פסימיות מובנית בתור מי שמסתכלת על ההיסטוריה של המין האנושי. אתה רואה שבני האדם חיים ממלחמה למלחמה. אבל אם את עדיין מסתכלת על ההיסטוריה של המין האנושי, כל המלחמות נגמרו בהסכם ורוב בני האדם רוצים לחיות חיים שקטים ובטוחים, אני מאמינה", היא מספרת.

את פעילה ויוצאת להפגנות בקפלן – את לא מפחדת?

"הפחד הוא שמשטרה אלימה של בן גביר תבוא ותרביץ לך. החיבור בין בן גביר לשר לביטחון לאומי הוא החיבור הכי מטורלל שאפשרי".

ובגישה יותר אופטימית - מה היית רוצה להגשים?

"אף פעם לא היה לי איזה תפקיד חיים שאני חולמת עליו ולחוצה לעשות. אני נורא אוהב לאתגר את עצמי ושמעניין לי ואני נורא אוהבת לשלב בין שלושת המדיות: קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון. אני אוהבת לעשות דברים שרחוקים ממני שעוזרים לי להתפתח ואלה המחשבות שמובילות אותי ולא דווקא תפקיד ספציפי".