בדרכה ביקורת סרט

נתוני הפתיחה לא בשרו טובות. לא אהבתי את סרטה הראשון של הבמאית יאסמילה זבאניץ' "גרבאוויצה". מצאתי שהסרט בעל נושא חשוב אך פשוט משעמם. כן אהבתי את הניסיון שלה ליצור סרט חברתי מנקודת מבט נשית בעולם שבו החברה פוסלת נשים מלכתחילה גם אחרי תלאות המלחמה והאלימות הפיסית האכזרית שנשים חוו בה. גם אהבתי שמדובר ביוצרת בעלת קול אישי שמגיעה מהמקום ולא יוצרת מערבית שמגיעה מבחוץ עם נקודת מבט מתנשאת.הבשורות הטובות הן שסרטה השני "בדרכה" לדעתי הוא הרבה יותר נגיש וגם הרבה יותר טוב. נראה שהבמאית הניחה בצד את היומרות האומנותיות (ועדיין, הסרט מצולם לעילא) וגם הבינה שסרטים בעלי נושאים חשובים לא חייבים להיות משעממים או כבדים יתר על המידה. היא מצליחה ליצוק בו דרמה עלילתית קוהרנטית עם דמויות אנושיות מעוררות הזדהות. נושא חשוב לא מחייב עשייה קולנועית עם עודף חשיבות עצמית, והיתרון המרכזי של הסרט "בדרכה" הוא שהסרט קיצבי למדי ועובר במהירות יחסית. העלילה עכשווית וחברתית ובאופן מחריד היתה יכולה להתקיים בקלות גם במדינה שלנו. לונה ועמאר הם זוג צעיר הנהנה מהאהבה, החופש ומהחיים, ונראה כי כלום לא יוכל להפריד ביניהם. גם לא בעיית השתייה של עמאר ואפילו לא הפצע הכואב שמונע מהם להביא ילדים לעולם. אבל כל זה עומד להשתנות כאשר עמאר מחליף את ההתמכרות שלו באלכוהול בהתמכרות לדת האיסלאם. עמאר פוגש חבר עבר המצרף אותו לקהילה המוסלמית הקיצונית. הוא טוען שהקרבה החדשה לדת גורמת לו להיות אדם טוב יותר. לונה חושבת ההפך. עבורה החיים הופכים קשים יותר מיום ליום, עד כדי כך שהיא מתחילה לפקפק בכוחה של אהבה לגבור על האמונה.הבחירה התסריטאית האמיצה הסוגרת את הסרט נועזת ומוערכת ביותר אך נראה שלאורך כול הסרט הבמאית מטפלת בנושא בכפפות משי כדי לא לפגוע באף אחד. היא מציגה את קצה הקרחון של היחס המשפיל שנשים נאלצות לעבור במדינה האירופאית שסועת הקרבות. אני הייתי מעדיף שבאיזשהו שלב היא תוציא קצת את כפפות האיגרוף ותרביץ קצת לקהל, להעיר אותו מהתרדמת. לונה נמצאת בדילמה קורעת אך הסרט עדין מדי והטרגדיה לא באמת מצליחה לצאת מהמסך ולגעת בקהל. הייתי רוצה לבכות איתה ולא רק לרחם עליה. המשחק של זרינקה סויטסיץ כלונה כובש לב, והסרט כן מעורר סימפטיה אבל בגלל שהוא לא מצליח לבעוט לצופים בלב ולגרום להם להשתנק מכאב לאור מה שהגיבורה עוברת, נשארת רק צביטה קטנה שמתפוגגת במהירות אחרי הקפה הראשון בבית קפה הסמוך לקולנוע שבו מדסקסים על כמה הנושא אקטואלי. לדאבוני בדרך למכונית הסרט נשכח ועוברים לדון בנושאים אחרים על סדר היום ובגלל העדר אותו אימפקט רגשי הסרט מאבד מחשיבותו.