הסרט "שישה מיליון ואחד" עונה בדיוק על שמו ומביא את סיפורו של אחד שבקלות היה יכול מתוך אותם שישה מיליון בני אדם שנספו בשואה, או יותר נכון הוא מביא את סיפורם של בני משפחתו המגלים לראשונה על העבר המשפחתי הקשה.
דוד פישר, נותן לנו חשיפה אל תוך העולם האישי שלו ושל משפחתו. את החלק הראשון של הסרט ניתן להגדיר כדוקו-שואה. אנו מתלווים אל פישר במסע אחר צעדיו המסתוריים של אביו, אשר נחשפו לעולם רק לאחר מותו ביומן שכתב. הוא גורר אותנו אל תוך המסע המצמרר במערות נטושות, מכרות שם עבדו יהודים עבודת פרח ואף התאי גזים. כמו כן, הוא דואג להציג האירוניה בעובדה כי במקום בו היה רק מוות כיום עומדים בתים צבעוניים.
פרסומת
פישר מציג את הנושא הקש לעיכול בדרך שמרנית ולא בוטה, הוא משתמש בכלים דוקומנטריים מוכרים למדי כגון: נערה גרמניה המספרת לנו על דרכי מוות, ראיונות עם חיילים אמריקניים ששחררו את המחנות, התאמה מדויקת בין תמונות מאותה תקופה לעומת מה שמתחולל היום וכמובן קטעים אישיים מתוך היומן.
הסיור האינטימי של הצופה ופישר לבדו בחלקו הראשון של הסרט, מתגלה כאקספוזיציה לחלקו השני בו הוא משתנה מדוקו-שואה לדוקו-תרפיה. שנה לאחר מכן, במסע נוסף אחר עברו המיסתורי של אביו המנוח, מביא פישר את שני אחיו (המסוכסכים) ואחותו הבוגרת. דוד, היחיד שהעז לקרוא את היומן, למעשה ממלכד את קרוביו ומאלץ אותם להתמודד עם העבר אותו אינם רוצים לגלות ועם עצמם בהווה. הוא אינו חושש לחשוף לעיני המצלמה את הרגעים האינטימיים את עברם המתוסבך, אהבתם, אנוכיותם והגעגוע לחיבוק מאותו איש שחשבו שהכירו כל-כך טוב.
הסרט מביא יותר מכל את סיפור המשפחה שככל הנראה לא תפקדה כראוי לפני המסע, וחושף את הסיבות לקרע ואף את קצה החוט לפתרון. סיפור זה הפוך למרכז הסרט ונראה שהשואה הופכת לתירוץ לטיפול משפחתי בכפייה. נכון, הרגשות הם עזים, הקרע כואב והאחווה מרגשת אולם הרגש אשר הוא עז יותר מכל דמעה שזלגה בסרט – התחברות אל הצלקת של השואה, זה שהוצג בתחילת הסרט מוזנח והצופה נותר ללא סיפוק מירבי או פורקן אישי.
"שישה מיליון ואחד" היה יכול להיות סיפורו של הדור השני לשואה, ההשפעה עליו והתמודדותו עם הנושא הרגיש בהיסטריה היהודית או דרמה משפחתית מרגשת ביותר. המשחק והשילוב בין השניים אמנם הביא מעט משני העולמות אך הותיר את הפינאלה הרגשית לה מקווה הצופה על ריצפת חדר העריכה.
שם: י.דגיל: 62הסרט מתאר בצורה מעניינת את התמודדות הדור השני לשואה עם "מורשת" הוריהם.
כמי שחווה את העניין, בעצמו (אמי ז"ל הייתה ניצולת שואה), אני מוקיר את הבמאי ואחיו על מוכנותם להתמודד עם הנטל באופן שהיה לי 0קל להזדהות אתם ועם הסיפור שהתפתח במשפחתם.
שם: צבי גולדשטייןגיל: 62סרט ממש גרוע. לא להעיז ללכת. מבויים רע, משעמם ולא מרגש. סתם בזבוז זמן וכסף. אכזבה