עוד לא ראיתם כלום ביקורת סרט

כאשר מזכירים לצופה הישראלי הבורגני הממוצע את שמו של הבמאי אלן רנה, עולה בזיכרון הלהיט הגדול ביותר שלו, "החיים הם שיר". אבל הבמאי בן ה-90 יצר מאז 1936 כ 49 סרטים ביניהם קלאסיקות כגון: "אשתקד במרינבד", "לילה וערפל", "הירושימה אהובתי", "פרובידנס", "הדוד שלי מאמריקה", "מלו", מעשנת/לא מעשנת", "לבבות" ו"עשבים שוטים". ולמרות ש"עוד לא ראיתם כלום" מרגיש כמו סוג של סיכום קולנועי וסרט פרידה השמועות מספרות שהבמאי הקשיש עובד על סרט חדש.בינתיים ניתן לצפות בסרטו האחרון "עוד לא ראיתם כלום" שיוצא בהפצה מצומצמת באורלנדו סינמה בת"א ולבטח אח"כ ינדוד לסינמטקים השונים שם מקומו הטבעי של הסרט שהוקרן במסגרת התחרות הרשמית בפסטיבל קאן 2012 ואף זכה בציון לשבח בתחרות עוגן הזהב בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה. הבמאי חובב התיאטרון והספרות רוקח למעריציו יצירה קולנועית ארוכה שיכולה גם לעייף את הצופה שאינו מורגל לקולנוע תיאטרלי ולא שגרתי. אך ישנם רגעים, לצערי מעטים מדי, של חסד עליון שבה הגאונות של רנה צפה ועולה והוא מספק למעריציו מספר סצנות בלתי נשכחות, רובן למרבה האכזבה מופיעות בתחילת הסרט. רנה אוסף לסרטו האחרון נבחרת של שחקני קולנוע ותיאטרון מופלאה מרביתם מגלמים את עצמם ומכנס אותם בזירה אחת אחוזה מפוארת. עלילת הסרט עוקבת אחרי אותו מפגש שמזמן במאי תאטרון נודע שאותם שחקנים הופיעו במהלך השנים במחזה "אורדיצ'ה" אותו ביים. השחקנים מסכימים להגיע לאחוזה בגלל שמדובר בבקשתו האחרונה של הבמאי שנפטר בעקבות שברון לב. עוזרו של הבמאי מבקש מהשחקנים לצפות בצילום של המחזה המבוצע על ידי קבוצת תיאטרון צעירה וניסיונית. הנוסטלגיה מעוררת לחיים את השחקנים הותיקים שמתחילים לצטט את הדיאלוגים והמונולוגים מהמחזה ובסופו של דבר הסלון הענקי הופך לבמת תיאטרון מסוגננת בעזרת פעלולי מחשב שונים ומשונים.הסרט מבוסס על מחזותיו של ז'אן אנווי ,"אורידיצה" ו"אנטואן היקר או האהבה שנכשלה" ולמרות שלל המשחקים הקולנועים כמו הפיכת הסלון לתחנת רכבת או חדר בבית מלון, הסרט עצמו תיאטרלי. קשה מאוד ליצור תיאטרון בקולנוע, במיוחד כשמדובר במחזה רומנטי ומיושן. יש משהו קסום בכך שהשחקנים המבוגרים מגלמים דמויות צעירות מגילן באופן משמעותי. גם העריכה המשלבת בין הותיקים לבין השחקנים הצעירים המשתתפים בגרסה העכשווית שבו הם צופים היא רעיון מקסים ביותר. אבל הסרט לא מקל על הצופים הוא ארוך מדי (115 דקות) ומתנהל בקצב איטי שגרם לרבים מהאנשים בהקרנת העיתונאים לעזוב את אולם הקולנוע וכפה עלי להתיישר מספר פעמים בכיסא רק כדי לא להרדם כמו האנשים סביבי. מתייה אמלריק ומישל פיקולי נפלאים ומכניסים חיים בסרט. גם השחקניות אן קונסיני ואני דופרה נפלאות. אבל השחקנית הראשית סבין אזמה (אשתו של רנה ושחקנית קבועה בסרטיו) פוגמת בהנאה. קשה מאוד לדמיין אותה כנערה צעירה, סקסית ורומנטית. חוץ מזה השחקנית המכובדת תיאטרלית להחריד ואנחנו לא באולם התיאטרון אלא בקולנוע וזה דורש שיטת משחק שונה לחלוטין. גם פייר ארדיטי ולמברט ווילסון הותיקים לא עוברים מסך.ההישג המרכזי של הסרט הוא הפתיחה המסחררת שלו, כאשר עוזרו הנאמן של הבמאי שזה עתה שם קץ לחייו מתקשר לכל השחקנים המגלמים את עצמם, ומבקש מהם להגיע לאחוזתו המפוארת של הבמאי. מונטאז מרשים של הטלפונים בו אנחנו פוגשים את כל השחקנים שיקחו חלק בסרט היוצא דופן הזה. גם הכניסה שלהם אל האחוזה וההתכנסות בחדר האורחים המפואר מול מסך הקולנוע מרשימה ומזכירה את ספריה של אגתה כריסטי בהם כל הדמויות מתכנסות בחדר אחד כדי שהרקול פוארו או גברת מארפל יפתרו איזו פרשת רצח מסתורית... אבל אז הסרט באמת מתחיל ומה שנראה כמו הבטחה גדולה מתגלה כיצירה המיועדת בעיקר למעריצים השרופים של רנה ולחובבי יצירתו שלו ז'אן אנווי, לאחרים מומלץ להתרחק.